מבחני אישיות זה דבר נחמד. בעיקר כאלו שאתה עושה באינטרנט ביום שבת בבוקר אחרי שקמת מוקדם מדי עקב הצקות של חתולים רעבים ולא הצלחת לחזור לישון. המבחנים האלו הם כל כך שקופים, ובדרך כלל, ההנחות שעומדות מאחוריהם הן כל כך שבלוניות, ובתוצאות אני תמיד שומעת בדיוק את מה שאני רוצה לשמוע – איזה בן אדם נפלא ומרהיב אני, וכמה שאני באמת בדיוק מה שאני חושבת שאני. הרבה יותר קל להגיע לזה כשיודעים בדיוק מה רוצים… (הפעם יצא לי שאני Advocating Idealist. כמה אפרופרייט).

[הנה, זאת אישיותי המדהימה…]

אבל מדבר אחד ממש נמאס לי, וזה עניין הנשיות והגבריות. הסטריאוטיפיזציה המגוחכת, שממשיכה להניח בתוקף שאם אני נוטה יותר לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות, אז אני חייבת לקבל ציונים גבוהים בגבריות ונמוכים בנשיות (slightly low femininity…), מביאה לי את הקריזה. אני באופן אישי לגמרי אישה. כל הנטייה שלי לרציונליות, מעשיות, פונקציונליות ואסרטיביות היא נשית מעיקרה, ושונה באופן די מהותי מנטיות שאפשר לתפוס אותן על פני השטח כדומות אצל גברים. והפסיכולוגיה, אפילו הפסיכולוגיה בגרוש הזאת – כי בסופו של דבר פסיכולוגיה בגרוש על כל גווניה משקפת בצורה טובה מאוד את ההנחות הממסדיות הכי שבלוניות – can do better מאשר להמשיך ולשמר מבנים קונספטואליים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי.

***

ואגב מבנים קונספטואלים שאין להם יותר מקום בעולם האמיתי, וששימורם כמות שהם מהווה רגרסיה שלא עוזרת יותר מדי לחיים – רציתי לומר כמה מילים בנושא מוסד הנישואין, לנוכח הממצא ה"מדהים" שבארה"ב הפכו הזוגות הנשואים למיעוט בקרב משקי הבית ( די מפתיע, לנוכח הצבעתם והסיבות לה ב-2004 (או שזה רק מראה מי הצביע בבחירות)). וגם בישראל השמרנית והחשוכה יש כבר יותר ויותר אנשים שמוותרים על המוסד הזה. הנושא קשור בעיני גם לאותה סטריאוטיפיזציה מגוחכת שלמעלה (ונדמה לי שהקשר די ברור).

אני באופן אישי תמיד חשבתי שזה מיותר. אולי פעם היה הגיון חוקי להתחתן (מעמד של ילדים, חלוקת רכוש וכו'), אבל היום גם את זה כבר אין, וכשרוצים למסד לצורך הבאת ילדים או רכישת נכס גדול, אפשר לעשות את זה כמו כל חוזה אחר. מעולם לא רדפו אותי חלומות על שמלה לבנה ומפרנס יציב, אולם אירועים מפואר או צ'קים, ואני די סובלת בחתונות של אחרים. 

ושלא תבינו לא נכון – אני לא איזו רדיקלית עם רסטות שמאמינה במין חופשי עם כל הבא ליד ובחירות מוחלטת (כזו שאין בה שום דבר לאבד). בסופו של יום ואחרי מחשבה מעמיקה על העניין, אני עדיין מאמינה במערכת יחסים מונוגמית עמוקה וארוכת טווח, שמבוססת על אהבה, כנות, אמון, פתיחות (עד כמה שאפשר) ותמיכה הדדית. ה"מוסד" הזה – הזוגיות המונוגמית וכו' (אפשר אפילו להגדיר את זה כאיזשהו סוג של משפחה גרעינית) נחוץ בעיני היום יותר מתמיד, בתוך העולם המשתנה בצורה כל כך עמוקה, והוא זיקוק של צורך ישן נושן, של האדם כיצור חברתי, שכוסה במשך כל הדורות מתחת לכל מיני מסגרות וסבל מהתערבות קשה של כל מיני מוסדות.

נכון, קשה יותר להשיג אותו ולשמר אותו כשהמסגרות קורסות, כשהמוסדות מאבדים את הסמכות שלהם, וכשהמציאות כופה עלינו יותר ויותר אטומיזציה. אבל, כפי שכבר נמצא פעמים רבות במחקרים רבים ושונים, הבדידות מזיקה לבריאות ומקצרת את החיים…

הליבה של מה שעמד פעם מאחורי מוסד הנישואין עדיין קיימת, וכל זמן שאנחנו עדיין בני אדם ולא רובוטים, היא תמשיך להתקיים. הצורות החברתיות להסדרתה – זה מה שהתיישן. החברה בגרסתה המערבית עברה תהליך של ליברליזציה, של גיוון – הארכת תוחלת החיים, הניוד ההולך וגובר (גלובליזציה, כאילו), טכנולוגיות חדשות, הגידול בחירות האישית (כלומר – הגידול במספר האופציות) – כל אלו הם לעניות דעתי דברים בעלי פוטנציאל חיובי ביותר, שבהחלט יכולים להוביל לעולם אנושי טוב יותר. הפחד מהם, שמתבטא תמיד ברצון לחסל את המגוון ולכפות מלמעלה צורת חיים אחידה שאינה הולמת יותר את המציאות, ולשמר מבנים קונספטואלים שאין להם יותר זכות קיום – זה הדבר המסוכן – מסוכן ברמה שפוגעת ביכולת ההישרדות.

והתשובה לסכנה הזו היא ממש לא אימוץ הגישה האנטי-הישרדותית של הריאקציה, כפי שבא לידי ביטוי בטוקבקים ובנפיחות אוויר חם מכיוון של פוליטיקאים ו"מובילי דעה" שונים, אלא בדיוק ההיפך מזה. לתת למושגים האלו להשתנות ואף למות, לאמץ בחום את השינויים והדעיכה האלו, ולנסות, מאחר ואנחנו בני אדם והמציאות היא משהו שאנחנו עושים, לכוון את השינויים האלו למקום טוב יותר.

והנה כך, מבלי משים (עלק), הגעתי לפואנטה האמיתית, ולקשר הרחב יותר – "מלחמת התרבויות" הנוכחית, ה"מלחמה" הצבועה שמציגה את ה"איסלאם" כאויב האולטימטיבי החיצוני שלה – הריאקציה היחידה ושיא החושך – כדי להסוות את האויב האמיתי, החיי ובועט מבפנים – ושלכל היותר ניתן לומר שגם האיסלאם סובל ממנו (כמו גם היהדות, הנצרות, הלאומיות וכל "שיטה" גדולה שעדיין עומדת), ובשל מעמדו ומצבו בעולם, הוא מבטא אותו כפי שהוא מבטא אותו.

איך אומרים, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. וזה גם לא יקרה. רוצים להילחם ב"איסלאם"? תתחילו בלהפסיק לשתף פעולה. גם עם מבחני האישיות…

קיומו של מוסד ייצוגי זה בסך הכל לא דבר רע. כמו שראינו בתאילנד, למשל, זה יכול להיות דבר מייצב ברגעי משבר קשים. שם זה אמנם מלך, אבל לנו אין היסטוריה של מלכים (ואין מה לקפוץ, לא שכחתי את מלכי ישראל, אבל 2,000 שנים זה לא טווח זמן בר ייחוס). ויתכן ששיקום המוסד הייצוגי הזה דווקא יכול להיות דבר חיובי, צעד ראשון בדרך לשיקום שאר המוסדות הרקובים והמנוונים שלנו.

אי לכך, הבוקר מצאתי את עצמי, לראשונה בתולדותיי, חושבת שהצעתו של הר וולמארט היא דווקא די חיובית. איך אומרים, לפעמים מתוך שלא לשמה. אלי ויזל לתפקיד הנשיא זה רעיון מצויין. קודם כל, בגלל שהוא יוצא (הרעיון ,כאילו), אפילו אם שלא במודע, נגד המנהג המגונה להפוך את המוסד הזה לפרס ניחומים (חחח) לפוליטיקאים שרוצים להיפטר מהם. אבל גם בגלל האיש עצמו.

אלי ויזל יכול להיות בדיוק האיש שאנחנו צריכים. אני באופן אישי אוהבת את איך שהוא מדבר וכותב, ולרוב גם את הדברים שהוא אומר. אבל בעיקר את האופן שבו הוא אומר אותם. הוא דמות ציבורית מוערכת בכל העולם, וכמו שהוא מביא כבוד לסיגט, הוא יכול להביא כבוד גם לישראל כולה.

עכשיו יש רק בעיה אחת – איך לשכנע אותו להסכים. אני מעריכה שהסיכויים קלושים, ובסוף ניתקע עם כל מי שיתמודד מול פרס.

Elie Wiesel's Foundation of Humanity

אורי דן מדבר היום בטור הדעות שלו ב"מעריב" על "הרוח הצ'רצ'ילית" של ממשל בוש, לנגד ה"רוח הצ'מברלינית" שהולכת וגוברת עם הנטייה למיאוס בבוש ולמעבר לתמיכה בדמוקרטים, כפי שעולה מהסקרים האחרונים לקראת הבחירות לסנאט ולקונגרס. הטיפשות הזאת לא מפסיקה להדהים אותי. ועוד יותר מדהימה אותי הסגידה הזאת לבוש, שמאפיינת את הפאשיסטים הישראלים, והטענה הנואשת והמגוחכת שהוא "ידידותי לישראל" ו"מבין את סכנת הפאשיזם המוסלמי הקיצוני לשלום העולם".

"סכנת הפאשיזם המוסלמי" שבוש מבין כל כך טוב היא בדיחה עצובה, סיפור שהומצא ונופח על ידיו בעקבות הפיגוע בתאומים, באמירת ה-"Crusade" הידועה ובכלל. בכל זאת, צריך איזה מחליף לקומוניזם הרשע והטוב. מאז שהחל במלחמת הקודש שלו ב"ציר הרשע", הסכנה הזאת רק הלכה והתגברה. וזה די ברור שהיא רק תמשיך להתגבר, כשהדיווח האחרון על מספר ההרוגים האזרחיים בעיראק מאז ה"שחרור" עומד על יותר מחצי מיליון מתים. מה שנקרא, נבואה שמגשימה את עצמה.

במקרה, אגב, יצא לי לצפות באופן יצירת הסכנה הזאת באמצעי התקשורת בארצות הברית, כחודש אחרי הפיגוע בתאומים, אחרי שבוש גילה שבאפגניסטן אין שום דבר מעניין (חוץ מסמים, כמובן). מחזה באמת מרתק למי שחקר התקשורת והשפעתה על העולם מעניין אותו. מייקל מור הציג את זה בצורה מרוכזת בסרטו המצמרר, פרנהייט 9/11 (וגם ב"באולינג לקולומביין", בהקשר אחר).

ובינתיים, בארה"ב הולכות ומתרבות הטענות שמר וו. הוא כנראה הנשיא הגרוע ביותר שהיה להם בכל הזמנים. הוא הכניס את המדינה לגירעונות מטורפים, החליש בצורה דרסטית את מעמדה בעולם, בכל הבחינות – גם כלכלית, נתן למוסלמים שדן כל כך מפחד מהם לקנות עוד ועוד נכסים בארה"ב, ולהאליברטון של צ'ייני כל חוזה שיקום אפשרי בכל מקום אסון בעולם, בעיקר עיראק. ומה שהם עשו עם חוזי השיקום האלו אפשר לגלות היום בכמה וכמה בתי משפט.

וכמובן שזה לא נעצר בחוץ. בבית פנימה, הוא עסק בעיקר בניסיונות להרוס את כל מה ש"דרך החיים" שהוא רצה ללמד את העיראקים מהווה בארה"ב. ממעצרים ללא משפט ועינויים ועד להאזנות סתר ללא צו; מקיצוץ אכזרי בכל דבר שמשפר את חייו של האמריקני הממוצע, כולל ביטחון, ועד לשפיכת ים של כספים על יחצ"נות, כולל תשלומים לעיתונאים ושליחת קלטות מוכנות מראש כסיפורי חדשות למערכות של כלי תקשורת גדולים;.ובל נשכח גם את הפרדוקס הרפובליקני הגדול, קיצוצי מסים בהיקף עצום (שהטיבו עם פרומיל מהאוכלוסייה) לצד ניסיון להתערב באספקטים הכי פרטיים של החיים, כמו נישואין, ילודה ומוות (כשהניסיון החמור ביותר בעיני היה ניסיון להעביר תיקון בחוקה נגד נישואי הומוסקסואלים).

והכי גרוע, ממשלו ה"צ'רצ'ילי" של בוש נמנע מלטפל בכלל בכל אחת מהבעיות החמורות שדן מדבר עליהן ועוד יותר מזה, עד לאותו רגע שהן הגיעו למשבר, ואפילו אחריהן. צפון קוריאה לא עוסקת בפיתוח גרעין מאתמול, וגם לא עושה את זה בחשאי. ועם זאת, ארה"ב מצאה לנכון להפר את הסנקציות הקודמות שהוטלו על צפון קוריאה. צפון קוריאה, אגב, גם מכניסה אנשים לתאי גזים. על זה אנחנו יודעים כבר כמה שנים. ועם זאת, היום אנו שומעים שבוש אומר שאין לו שום כוונות לצאת למלחמה בצפון קוריאה.

ובוש אפילו לא מחזיק במדיניות של "פייסנות" (או יותר נכון, בדלנות), כמו המדיניות שבה החזיק צ'מברליין. הרעיון שעומד מאחורי מדיניות החוץ שלו היא – אני גדול ושהעולם ישתחווה. בפועל, הוא מחזיק במדיניות של ילד בגנון, של "לא מדברים עם רעים", כלומר – שום דבר שאפשר לקרוא לו בשם "מדיניות". עם ידידים כאלו, שגם נוטים מדי פעם להרוס לנו עסקאות נשק גדולות, באמת אין לנו צורך באוייבים.

ממשל בוש כנראה הניח שכמעצמה החזקה ביותר בעולם, הוא יכול לעשות מה שבא לו ללא שיהיו לעניין הזה תוצאות. אבל העולם לא עובד כך, וכשארה"ב לא פועלת, נוצר ואקום, שאליו נמשכים כוחות אחרים, עם אינטרסים אחרים. סין, למשל. מעטים תרמו כל כך הרבה להתחזקות מעמדה של סין בעולם בשנים האחרונות כמו הנשיא וו. הוא חשב שסחר חופשי משמעו שהוא יוכל לכפות את תנאיו על העולם, ושה-WTO נמצא אצלו בכיס הקטן. הסתבר לו, למרבה ההפתעה, שזה לא בדיוק נכון.

ואגב, לידיעתו של דן – המפלגה הרפובליקנית, Great Old Party, כפי שהיא מכונה, לא צונחת עכשיו בסקרים בגלל איזשהו סוג של תבוסתנות שמאלנית, אלא לאחר שהתגלה פדופיל בשורותיה (טוב, פדופיל זה אולי מוגזם. הם היו בני 16), והסקנדל הולך ומתרחב גם לדובר הבית, שכנראה ידע על פעולותיו של אותו אדם. וזה רק סיפור נוסף ברשימה שהולכת ומתארכת של סיפורי שחיתות וניוון הקשורים לבכירים במפלגה.

הסיבה שהאמריקנים אומרים כי יעדיפו לתמוך בדמוקרטים היא שנקעה נפשם מהצביעות והשחיתות הזאת. הם ממש לא בטוחים שהדמוקרטים טובים יותר, אבל הרציונל אומר שכשאחד לא טוב, מנסים את השני. כך הם עושים מדי פעם. חבל בשבילם שהם לא עשו את זה ב-2004. נקווה בשבילם שיעשו זאת עכשיו.

***

דן, אגב, כמובן מברך על כך ש"בישראל, שטיפת המוח השמאלנית עדיין לא הצליחה להגיע להישגים דומים". גם זה לא מפסיק להדהים אותי, העובדה שמפרסמים דברים שנראים כאילו כתב אותם ילד בתיכון במקרה הטוב. במקרה הרע, הייתי בקלות יכולה לחשוב שמדובר בתרגום מהדר-שטירמר. כל המאמר הזה רצוף בבלה בלה פאשיסטי על ההסתה הערבית הנוראית וגינוי עקרון חופש הביטוי הדמוקרטי (כאשר הטיעון הוא שמה שהישראלים חושבים וכותבים על עצמם, דהיינו – ביקורת חופשית ופתוחה במדינה דמוקרטית – זו כמובן הסיבה לכך שהמוסלמים הולכים למחוק אותנו מהמפה). אם הוא היה חי בבלגיה, לא קשה לנחש למי הוא היה מצביע.

***

אגב, אני חייבת לומר שממה שקראתי, לא ממש הצלחתי לראות מה היתה תרומתו המדהימה של צ'רצ'יל למהלך מלחמת העולם השניה, חוץ מנאומים חוצבי להבות וציטוטים מרשימים, שהביאו לו אחר כך פרס נובל בספרות. הדבר המובהק היחיד שבולט זה שהוא הבין את היטלר יותר טוב מצ'מברליין, שחשב שכל מה שהיטלר רוצה זה לבטל את הסכמי ורסאי, ולא ראה בזה סיבה מספיק טובה לזניחת מדיניות הבדלנות המזהירה. וזה לאו דווקא אומר דברים טובים על צ'רצ'יל. כשהיה צריך, צ'מברליין נכנס למלחמה, ולהלן נאומו מה-1 בספטמבר 1939. בייסיקלי, נראה שכל הפייסנות הגדולה שבה מאשימים את צ'מברליין היתה המשך המדיניות של "אנחנו מעצמה גדולה, שהעולם יתיישר לפינו, ואת מי לעזאזל מעניינת צ'כוסלובקיה" (פלוס כל מיני "הו הו הו, אמהות מודאגות, אני איש שלום" וכו'). האמת, דווקא די מזכיר את בוש היום.

אני מתנגדת עקרונית לכל דבר שיוצא מבית מדרשו של אביגדור ליברמן. בעיני הוא אחד האנשים המסוכנים ביותר במדינה. מבחינתי, אם זה נראה כמו פאשיסט, הולך כמו פאשיסט ומשמיע קולות של פאשיסט, זה כנראה פאשיסט. ולכל דבר כמעט שיוצא מפיו של הר ליברמן יש הד, הד של אנשים אחרים שאמרו את הדברים האלו לפניו והשתמשו באותן הסוואות מתייפיפות, של סדר חייב להיות וביטחון מעל הכל וטרנספר – אבל מרצון (ואם לא יהיה רצון? אף אחד מאלו עוד לא הסביר לי מה יקרה במצב הזה) וחילופי שטחים ושבועות נאמנות ועוד כהנה וכהנה. וכבן אדם שמעוניין ללמוד מההיסטוריה, ולא לחזור עליה, ההד הזה והתגובות אליו לא מבשרים טובות.

אבל…

אם כבר הוא מעלה את העניין הזה של שינוי שיטת הממשל, ואפילו אם הוא מעלה אותו כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" לדבריו (כלומר, בעברית פשוטה למי שלא הבין – לקרב אותנו עוד צעד לדיקטטורה, רצוי, ככל הנראה, בראשותו), אולי כדאי לרכב על הגל ולהעלות על סדר היום את הפאק המרכזי, לפחות בעיני, בשיטת הממשל הישראלית. ז"א, עקרון הפרדת הרשויות. ליברמן הזכיר את העניין בכמה מילים, כדי שעניין הדיקטטורה שאליו הוא שואף לכאורה לא יהיה שקוף מדי. אצלו זה לא העניין המרכזי, אבל אצלי כן.

צריך לעשות שינוי בשיטת הממשל בישראל, אבל לא כדי "לחזק את כוחו של ראש הממשלה" או להגדיל את היציבות השלטונית. אימוץ של דברים כמו השיטה הנשיאותית נוסח ארה"ב (או החזרת הבחירה הישירה) זה חרטא. המבנה של ישראל הוא לא מבנה אמריקני, לא גיאוגרפית, לא פוליטית ולא מבחינת גודל האוכלוסייה. אני לא רואה שום אופציה הגיונית לעשות כאן ממשל פדרלי מרכזי לצד ממשלים מקומיים חזקים, ומעבר לשיטה של אלקטורים או שתי מפלגות נראה לי, במקום הזה, כמו סלילת דרך המלך אל הטוטליטריזם. גם שיטה נשיאותית כמו השיטה של פוטין לא נראית לי יותר מדי כמו חיזוק הדמוקרטיה ו/או היציבות, אלא אם דיכוי טוטליטרי נחשב בעיני מישהו כיציבות רצויה.

אבל ניתוק בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, קביעת מספר קבוע ובלתי ניתן לשינוי של שרים בממשלה, ביטול הרעיון שמשרה של שר זו מתנה, ולא תפקיד חשוב שמשמעותו מתחילה ונגמרת בשירות הציבור באורח מקצועי, ובחירת השרים על פי קריטריונים מקצועיים קבועים מראש והעמדתם לבחינה מול הפרלמנט בנושאי משרדם שתקבע אם מינויים יאושר או לא – כל הדברים האלו דווקא נראים לי כמו משהו חיובי ביותר. אם נוסיף על זה רפורמה בוועדה לבחירת שופטים, שתנתק אותה עד כמה שאפשר מהמשחקים הפוליטיים, זה יהיה אידיאלי. ואם אפשר, הייתי רוצה גם להכניס את עניין הדיווחים הפיננסיים והרפואיים.

בשינוי כזה בשיטת הממשל אני מוכנה לתמוך בלב שלם ובפה מלא. כל זמן שכל הקריטריונים יהיו שקופים, ושהבחינות שיעברו השרים המיועדים ישודרו במלואן בערוץ הכנסת. ושהמושג המתועב הזה, "שר בלי תיק", שחוץ מלהעיד עד כמה הנבחרים מזלזלים בציבור שבחר בהם אין בו כלום, יימחק לחלוטין מהלקסיקון הישראלי.

לצפון קוריאה יהיה נשק גרעיני, ובעצם, נראה שכבר יש להם. זו עובדה מוגמרת, ככל הנראה. הניסוי הגרעיני שלהם היה הכל חוץ ממפתיע. כל מי שעוקב אפילו בצורה השטחית ביותר אחרי ההתנהלות בעניין, יכול רק לגחך לנוכח הגינויים וה"הפתעה".

מצד אחד יושב פסיכופט, שעושה מה שבא לו איך שבא לו, יום אחד אומר כן למשא ומתן, ויום אחרי זה פורש, רק כדי לחזור, ותוך כדי לבצע ניסויים. מהצד השני יושבות כמה מעצמות שהעניין מזיז להן את קצה הישבן. וזה לא בגלל תבוסתנות יתרה. מי שמדבר כאן על צ'מברלייניזם, לא מבין את העולם. זה עולם של רווח ועכשיו, וצפון קוריאה לא מזיזה שום דבר לשום שוק. סכנות ארוכות טווח? איומים אמורפיים וללא הגדרות זמן? אפילו הבורסות במזרח לא מתרשמות יותר מדי, יום אחד בלבד אחרי הניסוי.

וחוץ מזה, איזה סנקציות בדיוק העולם חושב שהוא יכול להטיל על המדינה, שמדיניותה היא התבדלות עד הסתגרות קיצונית מהעולם כולו? קיצוץ במשלוחי סיוע הומניטרי לתושבים, שסובלים מאחד ממשטרי הדיכוי הקשים שפועלים היום בעולם?

בין שיטות הדיכוי של הפסיכופט הזה, אגב, ניתן למצוא השקעת כסף בפיתוח נשק גרעיני במקום באספקת מזון לתושביו (או בלשון אחרת – הרעבת האוכלוסייה – 11 שנים רצופות של מחסור במזון), וגם בידוד תקשורתי קיצוני עד כדי איסוף מכשירי הטלפון הסלולריים מהאזרחים שכבר היה להם (כ-20 אלף באוכלוסייה של כמה עשרות מיליונים, לפי דיווח מ-2004. קווים יבשתיים יש פחות ממיליון) בעקבות איזה חשד לניסיון התנקשות. ואיך שכחתי, שימוש בתאי גזים נגד מתנגדי משטר.

כן, בצפון קוריאה יש מחנות ריכוז ל"מתנגדי משטר". בלפחות אחד מהם, מחנה 22, מתבצעים ניסויים כימיים על אסירים בתוך תאי גזים. ה-BBC שידר על זה תחקיר מבוסס עדויות של צפון קוריאנים ב-2004. הממשל הצפון קוריאני הכחיש, כמובן. גם הנאצים אמרו לאנשים במחנה ריכוז, ממילא אף אחד לא יאמין לכם. ובמקרה הנוכחי, אף אחד פשוט לא התעניין.

***

הסיבות ליציאה למלחמות היום הן מאוד ברורות. מי שעוקב אחרי הדברים רואה שיש להן, ובכלל, לרוב הדברים, שני רבדים. האחד הוא רובד של נפיחות אוויר חם על ידי פוליטיקאים ודיפלומטים, שמשתמשים בביטויים גדולים ושפה מליצית – מצד אחד הפחדה מפני סכנות איומות ונוראות, מצד שני התייפיפות מוסרנית על שחרור עמים, דרך חיינו ודמוקרטיזציה. השני הוא הדיווחים על העסקאות, הקצאות הכספים והתנודות במחירים של מניות וסחורות. השני הוא המציאות. בראשון אין שום דבר חוץ מצביעות.

אין כמעט דיווח מהסוג הראשון שבו ראיתי על המלצות לצאת למלחמה נגד צפון קוריאה. תאי גזים או הרעבת אוכלוסייה הם כמובן לא סיבה מספיק טובה, אבל מסתבר שגם נשק גרעיני. רובם המוחלט של ה"מומחים" (גם אצלנו אגב, כפי שנצפה אתמול בפורום "חדר החדשות" ב-ynet) טוענים שזה רעיון רע מאוד, ועדיף סנקציות. לקים ג'ונג איל, אגב, זה לא מפריע לטעון ש"סנקציות מלאות" זה מבחינתו הכרזת מלחמה כללית. אחרי הכל, מדובר בפסיכופט. אבל אם לחזור לעניין הסנקציות, זו כמובן הצעה מגוחכת, מאחר וכבר הוטלו על צפון קוריאה סנקציות בעבר, שהשפיעו כמו כוסות רוח למת. וזה לא שהן לא היו חמורות. בכל זאת, הן הובילו להפחתת הסחר עם יפן ב-85%.

וגם עכשיו, על מה הם מדברים, אם לא על סנקציות סחר, בדיקת מטענים שיוצאים ונכנסים לצפון קוריאה, ואולי גם הגבלות תנועת בכירים. כאילו שצפון קוריאה אכן ייבאה את החומרים שאפשרו לה לעשות פצצה בדרכים שניתנות לבדיקה על ידי מועצת הביטחון או whoever. וכאילו שמישהו מסוחרי הנשק הפרטיים שפועלים בחסות לא רשמית של ארה"ב, של סין או שלנו יפסיק לרגע אחד למכור להם נשק בדרכים לא רשמיות כדי לעשות עוד שקל וחצי (מיליארד וחצי,  יותר קרוב).

***

העיראקים ש"שוחררו" מעולו של סדאם, אגב, מתים בהמוניהם. הדיווח הכי מצומצם מדבר על 50 אלף אזרחים עיראקים שנהרגו בפעולות האלימות שמתרחשות במדינה מאז ה"שחרור" ועד היום. הדיווח היותר מרחיב, שפורסם ממש אתמול, מדבר על יותר מ-600 אלף אזרחים עיראקים (וכולל גם גידול במספר מקרי המוות מסרטן והתקפי לב). כמובן שהוא "שנוי במחלוקת". איך לא, לפני הבחירות בארה"ב. שנוי במחלוקת, בערך כמו הקשר בין סיגריות לסרטן ריאות לפי חברות הטבק, או הקשר בין כורים גרעיניים למטרות "שלום" והגידול בתמותת תינוקות.

ובאפגניסטן שמענו מנאט"ו לאחרונה, כי אם לא ישתפר  מצבם של האזרחים, הם עלולים לחזור לתמוך בצורה גורפת בטאליבן, המשטר המופלא שאין כמוהו בדיכוי נשים, שנציגיו, אגב, עדיין חיים, קיימים ובועטים במדינה האומללה הזאת. דו"חות שמספרם הולך ומתרבה ושמופקים על ידי כל מיני ארגונים וסוכנויות מכובדים מראים שמצב הביטחון בעולם רק הלך והתדרדר מאז שארה"ב פתחה במלחמת הקודש שלה על הטרור העולמי. אבל הרווחים של האליברטון צמחו ברבעון האחרון ב-50%. וזה מה שחשוב. משלם המסים האמריקני שילם בשנים האחרונות מאות מיליארדי דולרים כדי להגדיל את הרווחים של האליברטון ב-50%, ועימם את הונו האישי של סגן הנשיא.

ברגע שמשטרים, כלומר – מספר קטן של אנשים – יכולים להרשות לעצמם לבצע כל זוועה, ואין שום תגובה כי לאף אחד אין אינטרס, וברגע שהטווח הכי רחוק שחושבים עליו הוא העסקה הבאה, ואין שום תוכנית, יעדים, תשתית מוסרית או כיוון מוסרי אמיתי לפחות, זה מה שמקבלים. ולכן אין מה להתפלא על הצטרפותה של צפון קוריאה ל"מועדון הגרעין". ולא יהיה גם מה להתפלא כאשר ישראל תוגש על מגש של אטום לאחמדיניג'אד תמורת זכויות פיתוח ושאיבה באיזה שדה נפט גדול, או הרבה פחות מזה.

זה נשמע כל כך מופרך, עד שאנשים מוכנים להתעלם מאוסף הולך ומצטבר של עובדות, נתונים ודיווחים שמוצגים בפניהם (כמובן, באופן מפוזר ובליווי טונות של רעש דמגוגי) ולהמשיך להאמין באמונה עיוורת שקיימת מטרה אמיתית מאחורי הטירוף הזה, או שככה זה בעולם. אבל האמת היא שזה פשוט לא. זה סדר העדיפויות של עולם שאזרחיו אדישים לכל דבר, אפילו לעצמם, ומעדיפים לוותר או לפנות לסוג כלשהו של רגרסיה, אלימה או סתם תבוסתנית, העיקר שלא יצטרכו לחשוב או לפעול. ושוב, אני אגיד את מה שאני אומרת תמיד – השינוי של זה באמת תלוי רק בנו – אזרחי כל העולם, בעיקר העולם המערבי –  וזה בהחלט יכול להשתנות. והצעד הראשון חייב להיות המלחמה ברציונליזציות והמאבק בפיתוי שהן מהוות.