שמעתי מספר פעמים בימים האחרונים כל מיני אנשים, חלקם אף כותבים באתרים פופולריים, שטוענים נגד "חגיגות רבין" טענה מוזרה, בנוגע לאי קדושתו של האיש. אף אחד לא טוען שרבין היה קדוש. למעשה, האיש היה אחראי על כמה מפליטות הפה (או שמא הביטויים המכוונים) היותר גרועות שנשמעו כאן, והיו לו חטאים. לא, הוא לא היה קדוש. אבל הוא בהחלט היה בן אדם. וכשאומרים "דרכו של רבין", מי שעוד זוכר, מתכוונים ליכולת לבצע הערכה מפוקחת של המציאות, מתוך מחשבה על איזשהו סוג של "טוב כללי", או לפחות אינטרסים כלליים, ומתוך ההערכה הזאת לשנות כיוון, להזיז משהו בראש ובתהליכי קבלת ההחלטות, לצאת לאיזושהי דרך חדשה, או חצי חדשה. כזה היה רבין, וזה מה שהוא עשה. כמו שאמר אתמול גרוסמן, בערך.
***
עבורי באופן אישי הרצח הזה היה אירוע מאוד טראומטי, וגם די מכונן. בת 16 הייתי, מלאת להט פוליטי. "התגייסתי" לנוער עבודה ב-1992 לפני הבחירות. ליל הבחירות היה, איך לומר באנדרסטייטמנט, חוויה. והשנים שאחריו זכורות לי כשנים של תחושת פריחה עצומה, תקווה עצומה, הליכה לכיוון חדש וטוב. בחודשים שלפני הרצח, לעומת זאת, היתה תחושת דיכאון. לא היתה כמעט שום פעילות חוץ מהפגנות ההסתה של הימין. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי את עצמי למה לא עושים משהו, איזו הפגנת נגד, איזו עצרת.
ואז באה העצרת הזאת, של ה-4 בנובמבר. התאחדנו, לראשונה מזה זמן לא מועט, החברים של נוער עבודה דאז, והלכנו. והעצרת היתה קתרטית משהו. כשהגענו לכיכר וראינו את כמות האנשים, מה אני אגיד לכם, הרגשתי שאולי יש עוד תקווה, שאולי הצווחים, ארונות הקבורה ומדי ה-SS הם לא הכל. קצת לפני שהתחילו השירים החלטנו שנלך לאכול. הלכנו, ישבנו באיזשהו מקום, אכלנו, היה שמח. ואז אנחנו חוזרים לכיכר, שבדרך כלל לא ממהרת להתפזר אחרי עצרות כאלו, בכל זאת, אירוע חברתי של שמאלנים, והיא ריקה מאדם. נטושה. ועוברים שם שני ערסים ברחוב וצועקים לנו "ירו ברבין, ירו ברבין", ואנחנו – מה פתאום, מה זו השטות הזאת, מי יירה ברבין. ואז עבר עוד אדם מבוגר ואישר את הידיעה.
את איתן הבר שמעתי בבית הקפה בגן העיר למטה, שם עבדתי איזו תקופה. גם שם היה נטוש, חוץ מהעובדים. אמרו לי שברגע שבא מישהו וצעק שירו ברבין, כל האורחים קמו כאיש אחד ופשוט רצו החוצה. אחרי שאיתן הבר אמר את מה שאמר, קמתי והלכתי לאוטובוס. נסעתי הביתה. היה די שומם. כל הדרך בכיתי. לא יודעת אפילו למה. זה לא שהאיש היה קרוב משפחה שלי, ואני לא מאמינה באבל לאומי. אבל היתה לי תחושה מוקדמת באותו רגע, שהאיש הזה עם האקדח, סטודנט למשפטים בבר-אילן, כפי שאמרה לי מישהי בתחנת האוטובוס, לא רצח רק את רבין, אלא גם את המדינה, את התקווה, את העתיד. לרוע מזלי, הסתבר לי שצדקתי.
הימין הזה יכול לטעון עד מחרתיים שהשמאל מנכס לעצמו את רבין. בפועל, השמאל לא עושה את זה מספיק, מאחר והימין הזה, של ביבי נתניהו, של אריק שרון, של אביגדור ליברמן וכל שאר הדגנרטים שלו ושל איך קוראים להם אלו מאפי איתם בכנסת, וגם של אהוד אולמרט, שיכול לצבוע את עצמו בצבעים מתונים כמה שהוא רוצה – עלי לפחות זה לא עובד משהו – מתאפיין גם היום באותה שמרנות חשוכה, פחדים והפחדות, טיפשות וחדלות אישים כמו שאפיינה אותו אז. מורשת רבין, אם תרצו, זה האומץ להכיר במציאות ולמצוא פתרונות רציונליים, או לפחות לנסות למצוא פתרונות רציונליים, להיחלצות ממעגל הקסמים של הדם שאנו נתונים בו, אפילו אם הם לא מסתדרים עם מושגים ישנים וסיפורי אימה לילדים. רוב השמאל שייך היום לימין הזה, בהובלת מפלגת העבודה.
(והנה כותרת מרגע זה מהטלוויזיה, ממחישה את העניין: מבצע צה"ל בעזה: הצד השלילי – הקסאמים ממשיכים לעוף ופלסטינים חפים מפשע נפגעים).
באווירה של חרדות ופחדים, כל כך קיומיים וכל כך מועצמים לצורך השגת תקציבים (כפי שאמר עמי), פלא באמת שמישהו מחליט ללכת ולרצוח? ומישהו באמת טוען ברצינות שאין קשר בין האווירה לבין ההחלטה הזאת?
אגב, אני מצהירה בזאת שהביטוי "סמולנים" כבר הפסיק לשעשע אותי.
***
מתחושות לא בונים חומה, ולכן הלכתי לחפש גם כמה נתונים שיגבו את תחושת האופטימיות שהיתה לי בתקופתו של רבין. מצאתי שיעורי צמיחה של כ-7% עד 1995 (חוץ מאשר בשנת 1993), ואחריהם ירידה מתמדת לאזור ה-2%-3%, חוץ משנת 2000, שאז היה 6% (וגיליתי גם במהלך השנים והתנסות בתחום שלמדיניות כלכלית ואירועים דרמטיים יש השפעה הרבה יותר מיידית על צמיחה, אבטלה ושאר ירקות מאשר מנסים למכור לנו. טוב, בעצם תלוי מתי מנסים למכור לנו).
גם האבטלה, כך מספרים הנתונים, ירדה משיעורים של 10%-11% לפני 1992 לשיעורים של 6%-7% בתקופת רבין. האבטלה בקרב העולים מבריה"מ לשעבר (היה אז גל עלייה) ירדה משיעור של 28.6% ב-1992 ל-12% בסוף 1994. שנת המפנה, אגב, לפי הלמ"ס, היתה 1993, אז נוצרו 101,000 משרות חדשות. ומה קרה אחר כך? ב-1995 ו-1996 עוד עמדנו על איזור ה-6.7%. ב-1997 כבר היינו ב-7.7%. ב-1998 ב-8.5%. 99 – 8.9%. בשנת 2000 עמדנו על 8.8%. ב-2001, מיתון וכו', הגענו ל-9.4%. 2002 עד 2004 – מעל 10%. וב-2005, יש אלוהים, עמדנו על 9%. (את הנתונים האלו אגב השגתי מארגון העבודה הבינלאומי (ILO), מאחר ובנק ישראל רצו שאשלם על ה"סדרה", ובלמ"ס למצוא משהו עדכני ורלוונטי זה לא ממש ריאלי).
עוד נתון מעניין היה העלייה הרצופה והמתמדת בפשיעה החמורה והמאורגנת מ-1995 עד 2005, באדיבות משטרת ישראל. אבל הנתון המדהים ביותר היה זה של מספר הפיגועים והנרצחים בפיגועים. מסתבר שבתקופת רבין, אוסלו לדין וכו', 1993 עד 1995, היו 10 פיגועים, עם 78 הרוגים. בתקופת ביבי היו גם כן, 10 פיגועים, 85 הרוגים. אחר כך, שנתיים של רגיעה (3 פיגועים, 0 הרוגים), ומ-2001, שינוי הכיוון במדיניות, תקופת "ניכנס בהם כאילו אין מחר" של אריאל שרון, עד היום היו 97 פיגועים, עם 550 הרוגים. אז איפה הקריאות – פושעי מדיניות היד הקשה לדין?
***
ואגב גרוסמן, אני חייבת לומר שכמה שהנאום שלו "שיקף את התחושות של כולנו", היה במקום, חזק ומדוייק, הוא גם עורר בי קצת ייאוש. לא יודעת. במקום נורמלי, במצב כזה, אחרי נאום כזה, ואפילו כאן פעם, אנשים היו מסתערים על הרחובות. וכאן, מחאו כפיים בנימוס, הלכו הביתה בשקט, וחוץ מהתקשורת המאוננת שלנו, שראתה הזדמנות לחגיגה, שום דבר לא זז. והיחידים שמסתערים על משהו הם האוונגליסטים היהודים, שבקרוב יעמדו כאן עם שלטים עליהם כתוב שהומוסקסואלים ילכו לגיהנום, ויתראיינו לטלוויזיה ויגידו – הם הולכים לגיהנום, אני חושב שמגיע להם לדעת את זה. ואלו יהיו המתונים שבהם.
בנושא הזה, אגב, אין לי מה להוסיף על מה שכתב מקס, שבזמן האחרון נוטה יותר ויותר להוציא לי את המילים מהפה. קטע משובח. ממש הזכיר לי את הקטע המשובח של סורקין עם בארטלט ושדרנית הרדיו השמרנית.