הלכתי למדרך הגאווה (כל הזכויות שמורות לשוקי). ברמה האישית, היה נחמד. ברמה הפחות אישית, היה פאתטי. תיארתי לעצמי שזה מה שיהיה. לא תיארתי לעצמי עד כמה.
לא מזדמן לי להגיע לעיתים קרובות מדי לירושלים. העיר הזאת מעניינת אותי כשלג דאשתקד. שום אצטלה של קדושה והיסטוריה של אלפי שנים לא משנים בכלום את השחיתות, הניוון והדלות שהעיר הזאת נתונה בהם היום. ובנוסף לכל הצרות, שכבר הגעתי לשם היום, הייתי צריכה לעבור ליד בניינים קדושים כל כך, שיש לירוק כשעוברים על ידם. בנק ישראל. המשרד לביטוח לאומי. מינהל מקרקעי ישראל. משרד החוץ של ישראל. בניין אפריקה ישראל. כשהאחרון הוא הכי פחות גרוע שבהם. וזאת בלי להזכיר את הסמל הקדוש מכל שבו נתקלנו בשלב די מוקדם בכניסה לירושלים. ה-M של מקדונלד'ס.
היו הרבה שוטרים. הם היו מאוד חביבים. באמת, מאמץ משטרתי יוצא מגדר הרגיל. האנשים היו חביבים, הנאומים היו חביבים, המוזיקה אחלה, בירה, שמש, חבר'ה, באמת, סבבה. בדרך נדרשנו להראות תעודה מזהה, לעבור בידוק רגיל, ובכניסה, הדובדבן שבקצפת, קיבלנו סרטים ורודים עם מספר. ציינתי כאן כבר כמה פעמים שאני סובלת מאובססיית שואה, נכון? אז לא יכולתי להתאפק, ושאלתי את האיש החביב ביותר עם הסרטים הוורודים, "אז כאן רושמים מספרים על הידיים?" הוא כמובן לא נשאר חייב, ואמר "הפעם ניסינו לעשות את זה יותר ססגוני". זה היה יכול להיות משעשע. אם זה לא היה כל כך עצוב.
הפשרה שהושגה היתה פשרה מאוד מצערת. כן, אלימות זה אכן לא טוב, ופרובוקציות זה לא נחמד. ונכון, ידיה של המשטרה עמוסות אחרי רצח 22 בני האדם בבית חנון. אבל לעניות דעתי, היה עדיף לבטל את האירוע מאשר לעמוד שם, מספר קטן מאוד של אנשים, סגורים באיצטדיון העגום הזה, מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר, שכולם בסדר, שכולם אוהבים את כולם, שבקרוב "נראה את הימים האחרים" וש"בשנה הבאה נצעד בירושלים". מה אני אגיד לכם, כולי תקווה שאתם צודקים. איפשהו, זה נראה לי קצת מנותק מהמציאות.
מה שקרה השנה היה צמצום של החופש, כניעה לטרור, ולא לסתם טרור, אלא לטרור מהסוג שמבוסס בעיקר על בורות, טיפשות, שממון וריקנות רוחנית. הסיבה היחידה שהגעתי, בן אדם שונא מצעדים ועצרות שכמוני, היה התקווה שמכאן יצא קול מחאה חד, חזק, רציני ופוליטי, מאוד פוליטי – התעוררות של חברה אזרחית שמבינה שדחפו אותה לגבול (וגם בגלל שרצינגר מההיטלר יוגנד טען שאסור לעשות את זה). אבל אם אפילו המאבק הזה נכנע להונאה עצמית, חד ממדיות ולכל שאר הקלישאות שבעולם, אז איפה בדיוק התקווה?
