לצעוק. אולי מישהו ישמע

איזה כיף שאפשר למצוא מילה להיתפס בה כדי לברוח מהדיון האמיתי, לברוח מהכרה במציאות, לברוח מההכרה בטעות. והכי כיף זה שהמילה הזאת היא "נאצים". הרי יש כל כך הרבה שבלונות מוכנות מראש של ביטויים צדקניים שאפשר לומר בתגובה, אפילו לא צריך להקדיש לזה רגע של מחשבה. תענוג ממש. 

אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד. אם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. ויש הרבה מה להשוות. המלחמה בנאציזם טרם הסתיימה, כפי שאמר אותו כותב גרפיטי בברלין, והיא אינה מלחמה בקבוצות ניאו-נאציות, במכחישי שואה או בתופעות אזוטריות אחרות, אלא באותם דברים שעדיין נמצאים בלב הקונצנזוס, שעשו את הנאצים למה שהם. גזענות. בורות. אדישות תהומית לחיי אדם. יחס לאינדיבידואל כאל "נציג" של הקבוצה שלו, חסר כל חשיבות כשלעצמו, בר השמדה. וגם פוליטיקה קטנה ואינטרסנטית, נכונות לוותר על הדמוקרטיה תמורת "ביטחון" ו"יציבות", תעמולה של שנאה והפחדה, ועוד הרבה דברים שאנחנו מכירים. מכאן. 

ולגבי הצעקות, אני מעדיפה את הוורד הלבן על הגדה השמאלית. למעשה, אני שוקלת להקים סניף מקומי. להלן קטעים מהכרוז הראשון שלהם. התרגום לא משהו. אני עדיין לא מסוגלת לתרגם מגרמנית.

***

"אין דבר ראוי פחות לאומה תרבותית מאשר לאפשר לעצמה להישלט ללא אופוזיציה על ידי קליקה לא-אחראית, שנכנעת לאינסטינקטים בסיסיים…

אם העם הגרמני הוא כבר כל כך מושחת ומחוץ רוחנית, עד כדי כך שאינו נוקף אצבע, ובוטח בקלות דעת בסדר החוקי של ההיסטוריה; אם הם מוותרים על העיקרון הגבוה ביותר של האדם, העיקרון שמציב אותו מעל כל שאר יצירותיו של אלוהים, הרצון החופשי שלו; אם הם זונחים את הרצון לנקוט בפעולה החלטית ולהסיט את גלגלי ההיסטוריה, ובכך להכניע את ההיסטוריה להחלטתם הרציונלית; אם הם כל כך ריקים מכל אינדיבידואליות, הלכו כבר רחוק מאוד בדרכם להפוך להמון חסר נשמה ופחדני – אז, כן, הם ראויים לנפילתם… 

גתה מדבר על הגרמנים כעל עם טראגי, כמו היהודים והיוונים, אבל היום נראה שהם בסך הכל עדר חסר חוט שדרה וחסר רצון של טפילים, שכעת, לאחר שנשאב כל המח מעצמותיהם, לאחר שנשדד מהם מרכז היציבות שלהם, מחכים להירתם להרס עצמם. כך זה נראה, אבל זה לא כך. באמצעות התעללות הדרגתית, בוגדנית ושיטתית, המערכת כלאה כל אדם בכלא רוחני. רק כעת, כשהוא מוצא את עצמו כבול בשרשראות, הוא הופך למודע לגורלו. רק מעטים הכירו באיום החורבן, והפרס על האזהרות ההרואיות שהזהירו היה מוות… 

אם כולם יחכו עד שאדם אחר יעשה את הצעד הראשון, שליחיה של נמסיס [אלת הנקמה] ימשיכו להתקרב עוד ועוד… לכן, כל אדם, שמודע לאחריותו כחבר בציביליזציה הנוצרית והמערבית, חייב להגן על עצמו ככל יכולתו בשעה מאוחרת זו, הוא חייב לפעול כנגד פגעי האנושות, נגד הפאשיזם וכל מערכת דומה של טוטאליטריזם. להציע התנגדות פסיבית – התנגדות – בכל מקום שבו אתה נמצא, לעכב את התפשטותה של מכונת המלחמה האתאיסטית הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי…

אל תשכחו, שכל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול!"

***

הם כתבו שישה כאלו. היה עוד אחד בהכנה. והם גם עשו קצת גרפיטי. הם נתפסו. כולם הוצאו להורג. 

***

העולם היום שונה. הפרס על אזהרות כאלו היום הוא טריוויאליזציה. בלה בלה אינסופי על למה מותר או אסור להשוות מה, ובאיזה מילה מותר או אסור להשתמש. סירוס, מוות רוחני. ובינתיים, היום בחדשות – בבית שמש מתחיל הטאליבן להשתלט, ובשטחים מחריפה ההפרדה הגזעית (חוק חדש אוסר על ישראלים להסיע פלסטינים). ליברמן בממשלה, ובמעמדו כשר מציע לעשות כמעשי טורקיה בקפריסין, ובג"ץ אומר רק "צריך חקיקה". 

אל תשכחו. כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול.

***

מוגש כחומר למחשבה למשתתפי הדיון כאן, ולכל מי שמעוניין.

ועוד קצת חומר למחשבה מתוצרתי כאן וכאן.

משהו על אמונה

ונניח שאנחנו מאמינים במשהו. ונניח שהוא לא נכון. ונניח שבסופו של דבר, אי נכונותו הופכת לעובדה מדעית מוצקה. כמו, נניח, הגילוי שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא להיפך. או שהומוסקסואליות נקבעת גנטית, כמו צבע עיניים, ואינה קשורה לבחירה. כמה מסובך זה לומר "טעינו", ולעשות את התיקונים הדרושים במערך האמוני? ועוד בעידן כל כך ספקני כמו העידן שלנו?

ברור שמסובך, במיוחד בעידן ספקני כמו שלנו, ללא שמץ אמון, ללא יותר מדי תקווה, שסובל משחיקה מתמדת של כישורי החשיבה והרגש האנושיים. להאמין במשהו בעולם הזה הופך לעיתים קרובות מדי למלחמה בלתי פוסקת, ולעיתים קרובות אלימה – במפגש עם המציאות, או עם אמונות אחרות.

די מסובך, בעיקר אם מה שאתה מאמין בו הוא אי הכרחיותה של המלחמה ואי נחיצותה של האלימות. ועוד יותר מסובך, לנוכח הרעות החולות שבאי האמונה, המחלה המסוכנת ביותר הידועה לאדם – הציניות – ריקבון השורשים.

אז איך זה שאף אחד עוד לא הפך את ההמצאה הזאת של דאגלס אדאמס למציאות?

"The Electric Monk was a labour-saving device, like a dishwasher or a video recorder. Dishwashers washed tedious dishes for you, thus saving you the bother of washing them yourself, video recorders watched tedious television for you, thus saving you the bother of looking at it yourself; Electric Monks believed things for you, thus saving you what was becoming an increasingly onerous task, that of believing all the things the world expected you to believe".

(From "Dirk Gently's holistic detective agency")

וכל זה בא לי מהיתקלות אקראית בטור דעות שכתב איזה כומר בפטיסטי ב"יו.אס.איי טודיי", תחת הכותרת:  When religion loses its credibility.

***

תוספת בעניין הציניות: אלברט איינשטיין היה אדם חכם. באמת אדם חכם. קראתי אתמול מאמר שלו, "למה סוציאליזם?", שהופיע בטורו של פרופ' דני גוטווין ב-ynet (חלקים ממנו תורגמו ונערכו על ידי יפתח גולדמן, האיש והאגדה…). יסלח לי יפתח, אבל אני רוצה לצטט פסקה אחת דווקא מהמאמר המלא באנגלית. בגלל המוזיקה.

 Innumerable voices have been asserting for some time now that human society is passing through a crisis, that its stability has been gravely shattered. It is characteristic of such a situation that individuals feel indifferent or even hostile toward the group, small or large, to which the belong. In order to illustrate my meaning, let me record here a personal experience. I recently discussed with an intelligent and well-disposed man the threat of another war, which in my opinion would seriously endanger the existence of mankind, and I remarked that only a supra-national organization would offer protection from that danger. Thereupon my visitor, very calmly and coolly, said to me: "Why are you so deeply opposed to the disappearance of the human race"?

למה באמת?

ואני אשאיר את זה כשאלה.