בתחילת החודש הנוכחי פורסמו ב-ynet תוצאותיו של מחקר, מטעם קרן פרידריך אברט ובביצוע של שני חוקרים מאוניברסיטת לייפציג, על מדגם של 5,000 גרמנים. המחקר מצא כי 15% מהנשאלים חשבו שלגרמנים יש עליונות טבעית בהשוואה לעמים אחרים. 9% מהנשאלים טענו ש"רודן חזק עדיף על דמוקרטיה". 26% ייחלו למערכת שלטונית בה מפלגת עם אחת תייצג את כל העם.

היום אני מגלה בעיתון "מעריב", דחוף אי שם בצד בעמוד 8, מחקר מעניין מאוד. הוא בוצע על ידי מכון מותגים עבור התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10, על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. המחקר מגלה כי 35% מהיהודים סבורים כי ליהודים יש "עליונות טבעית על פני עמים אחרים". יותר מ-17% סבורים שיש צורך רק במפלגה אחת בישראל, ו-21.3% חושבים שישראל צריכה להשתלט בכוח על השטחים הסובבים אותה, ללא כל התניה.

***

נחשפתי היום לראשונה למשהו שנקרא "חוק גודווין", משהו מגוחך להפליא, שצר לי שנאלצתי, בגלל פגעי הטכנולוגיה, להכניס את הזבל הזה למוחי. לדעתי, צריך לקבוע ענישה בחוק על אנשים שגורמים לאנשים אחרים בהטעיות ומניפולציות לצרוך זבל מנטלי. ומצד שני, אין בכך צורך. הם ממילא מענישים את עצמם.

חוק גודווין הוא זבל סופיסטי. אני כבר זקנה מדי ויותר מדי אכפת לי מדברים מכדי לעסוק בסופיזם, וכבר מזמן אין לי עניין בשטות הזאת של "לנצח" בוויכוח. הוא גם דוגמא מאוד יפה לנטייה השטחית והמגוחכת לטעון שהכל זהה להכל, לעסוק בזוטות במקום בתכנים, בקוסמטיקה במקום בשיחה אמיתית. 

פרט לכך, הסייג המרכזי שלו הופך את כולו לאידיוטי, ונותן גם לי פטור מוחלט. אם ניאו-נאצים פטורים ממנו, אז לא כל כשכן אנשים שסובלים מאובססיות שואה חמורות, בין אם הם צאצאי ניצולים או סתם נפגעי סרטי יום השואה, ושכל מי שמכיר אותם אפילו קלושות יודע שקשה לנהל איתם שיחה פשוטה בלי שנושא השואה, היטלר או הנאציזם יעלה. (והייתי אומרת שקצת קשה לטעון נגדי שאני מסתירה את העובדה שאני סובלת מהאובססיה הזאת).

למרבה המזל, אף אחד שנתקלתי בו ודיברתי איתו על השואה, על היטלר ועל שאר ירקות – ותאמינו לי, זה קרה הרבה, בעיקר ברשת, לא שמע על האידיוטיזם הזה. זה איפשר לי להשתתף בשיחות שגם תרמו משהו למשתתפים בהן, כאשר ההשוואות ואזכורי השואה היוו בהן נקודת פתיחה, וממש לא נקודת סיום. בסופו של דבר אפילו הקמנו פורום שלם שהוקדש לנושא. רוב האנשים האינטליגנטים והאכפתיים יודעים להבחין בין אזכורי שואה שמטרתם זעזוע וסתימת פיות, כמו למשל אפיזודת הטלאי הכתום, ובין אזכורי שואה שמטרתם דיון, לימוד, הבנה ומניעה.