על חקיקה ואכיפה

נדמה לי שאני צריכה להבהיר את הנקודה הזאת קצת יותר. הדחייה ההולכת וגוברת שלי מכיוון הפעולה הפנים-פרלמנטרי כיום נובע משחיקת מעמד הפרלמנט – ועימו גם שחיקת מעמד החקיקה והחוק עצמו – במדינת ישראל. כשהפרלמנט עצמו עובר על החוק, מתעלם מהחוק, עוקף את החוק, שהוא עצמו חוקק – יש לנו בעיה עמוקה יותר, שלא יכולה, לעניות דעתי, להיפתר מתוך הפרלמנט. 

כשה"מדינה" (מוסדות המדינה, ז"א) מתעלמת מפסיקות בית משפט, היא שוחקת את מעמד בתי המשפט כאוכפי החוק. כשה"מדינה" מלינה שכר, לא משלמת לספקים בזמן וכדומה – היא מובילה לשחיקת מוסר התשלומים, שחיקת ההתנהלות היומיומית הכלכלית – החמצן שלה עצמה – ושחיקת חוקי העבודה. כשה"מדינה" מסרבת בכל תוקף לתת הגדרה קונקרטית של המושג "קיום בכבוד", היא שוחקת את חוקי היסוד שלה עצמה. ומוסדות המדינה שלנו עשו את כל זה בשנים האחרונות. 

נדמה לי שאת מקור בעיית האכיפה אפשר לחלק לשלושה תחומים רחבים (לצורך המינהל התקין והסדר הציבורי):

בורות: הציבור לא מכיר את החוק, לא מכיר את משמעותו בפועל, לא יודע מתי הוא מופר או איך להיאבק בהפרתו. מי יש בידו את הידע (נגיד, המעסיקים), מנצל את היתרון הזה כדי להפר את החוק. וה"מדינה" לא טורחת להגן על הנפגע, מאחר והפוגע משרת טוב יותר את האינטרסים שלה. אני נתקלתי בבורות הזאת בעיקר בתחומי חוק הגנת הצרכן וחוקי העבודה.

אי אכיפה ממסדית: זלזול, הזנחה או אי הקצאת תקציבים. אני חושבת שמלחמת לבנון הנוכחית היתה דוגמא מצויינת לכך (ענייני הציוד, המחסור באפודים למשל ועוד כהנה וכהנה). עוד דבר די מפחיד שאפשר להביא כדוגמא בתחום הוא הכתבה הזאת שהיתה די מזמן אצל עמנואל רוזן על "כוח גרגורי" (נדמה לי שככה קראו לו), לגבי האכיפה של תקנות משרד הבריאות על עסקי מכירת מזון.  נדמה לי שגם עניין הפיקוח על הבנקים הוא עניין טוב להעלות בהקשר הזה.

חוסר עקביות באכיפה: צעדי ראווה ללא מעקב שוטף, ענישה לא מרתיעה, ענישה בלי שיניים (כמו למשל הטלת קנסות ואי גבייה שלהם). 

שלושת הדברים האלו יכולים להוות מוקד של פעילות ציבורית – אזרחית – תקשורתית לא פרלמנטרית, שיש לה כבר תשתית כאן, ושכבר מתבצעת כאן בצורה לא מסודרת יותר מדי, ולכן גם לא אפקטיבית יותר מדי ברמה הכללית, של שינוי כללי המשחק (ואין בכך בכדי להפחית לרגע אחד מחשיבותן של הפעילויות הקיימות במקרים פרטיים רבים).

כשאתה נכנס לתוך הפרלמנט, לתוך המערכת הפרלמנטרית, אתה הופך אוטומטית ליותר מדי כבול לכללי המשחק – והבעיה נמצאת בכללי המשחק עצמם, לא באדם X או Y שנמצא במפלגה A או B. שינוי של כללי המשחק זה בהחלט הרבה יותר מדי ממה שיכול אדם אחד, או 20, לעשות מבפנים, בתוך כל הלחצים של המערכת. מפלגה של 19 מנדטים שפועלת בכיוון הזה היתה יכולה לעשות את זה. אבל היא לא. אני לא רואה איך "חבורת בנדיטים" שתתפקד למפלגה תעשה את השינוי הרצוי (לראייה, איפה בדיוק פייגלין נמצא היום?).

ולכן אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. בסופו של דבר, אחרי חילוף אחד, שניים או שלושה – המסר יועבר, וסביר להניח שעם לחץ ציבורי מספיק חזק, לא יידרשו יותר מדי חילופים כאלו. בכל מקרה, כשאתה פועל מתוך המערכת המפלגתית, אתה מאבד חלק גדול מאוד מה"עוקץ הביקורתי" שלך ומיכולתך להפעיל לחצים אמיתיים.

***

שחיקת מעמד הפרלמנט, אגב, הפכה את העבודה הפרלמנטרית למוקד משיכה לאנשים, איך לומר את זה בעדינות – שאיכותם מוטלת בספק. ניתן לראות את ההרס האמיתי שטמון בכללי המשחק כשאנשים "איכותיים" לכאורה נכנסים לפרלמנט, ומיד יורדים לרמת הזבל'ה שמסתובב שם, ברמת הדיון, רמת ההתבטאות, רמת הרצינות, רמת הביצוע, ולא מצליחים, או שמא לא מנסים אפילו – לפעול בכיוון ההפוך – להעלאת הרמה. באופן לא מפתיע, ביחד עם התופעה הזאת יורדת גם רמת האמון של העם בפרלמנט שלו. שיעור ההצבעה, אומר לכם משהו?

אני אגב לא רואה מישהו מאלו שמתווכחים איתי על העניין הזה, אנשים איכותיים ללא גרשיים וללא כל ספק, מציע להתמודד בעצמו על מקום בפרלמנט, למרות אמונתם המוצהרת במוסד הזה וביכולת לשנות דרכו.

Ordnung muss sein

הפוסט הזה מוקדש לאיתי, בניסיון לעשות קצת סדר בוויכוח מתמשך בינינו, וכסוג של הבהרת עמדות (מצידי) לגבי המשך הדיונים בעניין (הפיזיים והווירטואליים). הדיונים האלו מתקיימים בעיקר בתגובות, אצל שוקי (לאחרונה כאן), בבלוג הקודם שלי (כמו למשל כאן) ולגבי כל הקונספט של "עבודה שחורה". זהירות – יצא לי ארוך…

כמובן, שהדיון הזה פתוח בפני כל מי שרוצה להשתתף בו.

נדמה לי שאנחנו מסכימים על כמה הנחות בסיסיות. באופן כללי ביותר, אנחנו מסכימים שהמצב חרא, ושצריך לשנות את המצב החרא. אני חושבת שאנחנו גם מסכימים שבאופן כללי, הממסד רקוב. המערכת הפרלמנטרית רקובה, הרשות המבצעת רקובה, הרשות השופטת רקובה, והריקבון חלחל לכל פינה. 

נדמה לי גם שאתה, אני ושאר משתתפי "עבודה שחורה" מסכימים גם על האידיאולוגיה המנחה, שהיא בסופו של דבר מה שהביא להתכנסות הזאת שלנו, והיא ה"סוציאל-דמוקרטיה", או אם לדבר קצת בפאתוס – "הדרך השלישית", ה"טוב שבכל העולמות האפשריים", השילוב האופטימלי התפור לפי מידותיה של ישראל בין קפיטליזם לסוציאליזם.

המחלוקות העיקריות בינינו, או השאלות שטרם הצלחנו להגיע בהן לעמק השווה, הן, למיטב הבנתי:
* האם צריך לפעול דרך המערכת הממוסדת הפרלמנטרית הקיימת, כלומר, במקרה שלנו – מפלגת העבודה, או לזנוח אותה לאנחות, וללכת בדרך אחרת, חוץ פרלמנטרית?
* האם יש מקום ל"גם וגם" – איש איש ודרכו המועדפת – כמה פעילויות במקביל?
* מה המטרה הסופית, או אפילו הזמנית, של כל ההתארגנות הזאת?

אתה טוען (שוב, למיטב הבנתי) כי צריך: 
* להתפקד בהמונים למפלגות הקיימות, כדי לסלק מהן את המושחתים ביותר ולקדם את הסבירים. המחיר הוא סטנדרטים יותר נמוכים, אך היתרון הוא התנסות חשובה בחוקי המשחק.
* ליצור תנועה אזרחית משפיעה ( עבודה שמאלה, סטנדרטים גבוהים, חשיפת ערוות המערכת כולה).
* במקום להתווכח על אסטרטגיה, הדברים יתנהלו במקביל ובתמיכה הדדית.

בדבריך מופיעות גם ההנחות הבאות:
* 20 איש מספיקים כדי להוביל מסע ציבורי לשינוי מבפנים.
* קולות חדים, ברורים ומאוחדים הם בדרך כלל קולות שטובים בלתבוע דברים אך לא בלהשפיע.
* יש יתרונות בעמימות, ובשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים.
* עשייה אזרחית חייבת להיות מגובה במלקחיים המאיימות להיסגר סביב הביצים של הפוליטיקאים, אחרת הזעקות וההתרעות הן חסרות השפעה.

הדרך המועדפת עליך היא התפקדות למפלגה קיימת, דהיינו – מפלגת העבודה. וניסיון לשינוי מבפנים. מכאן יוצא שאתה גם מניח שעדיין קיימים בגוף הפרלמנטרי הזה "אנשים סבירים".

זו כבר ראשית המחלוקת בינינו. סיפור ליברמן הוכיח לי סופית שאין במפלגה הזאת דבר כזה, "אנשים סבירים". הסיפורים סביב ההצבעות, ההתפקדויות וההתנהלויות הכספיות של בכירי המפלגה הזאת מוכיחים לי סופית שאין כל דרך שתוכל באמצעות 20 איש, וגם לא באמצעות 2,000 איש, לעשות במפלגה הזאת שינוי אמיתי. בטח שלא בכללים.

כשהגזבר אומר דברים שלא מוצאים חן בעיניהם, הם פועלים להדחתו. והוא כבר 200 שנה שם, לא מאתמול. כשנראה להם שעדיפה להם הצבעה גלויה, הם משנים את החוקים. אותו דבר גם לגבי הניסיונות לבצע שינויים בתאריכי הפריימריס או בתאריכי ההתפקדות.

זה משחק שאין לך שליטה עליו, ואתה עלול – למעשה, צפוי (אם אנחנו אנשים רציונליים שמסתכלים למציאות בלבן של העיניים) –  לגלות עוד שנה שבזבזת את האנרגיות החיוביות שלך לריק. ואני חושבת ששנינו יכולים להעריך מה יהיה המחיר של בזבוז כזה ברמה האישית.

***

לגבי העמימות, הפשרות והצנזורה העצמית, אני אסתכן בלחזור על עצמי ואצטט את מה שכתבתי בתגובה אצל שוקי, כי זה דבר מאוד קריטי בעיני:

עוד דבר שמאוד מטריד אותי בדבריך היא האמירה שלך לגבי הדיון בין הצודקים והטהורים לבין "אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים". אנחנו מתפשרים על איכות חיינו וזכויותינו במדינה הזאת כבר יותר מדי שנים, ומצנזרים את עצמנו ברמה שסירסה את החברה הזאת עד לייאוש עמוק. אל תערב בין צדק לבין טוהר. טוהר זה שטויות, משהו צבוע שלא קיים במציאות. צדק זה כבר משהו אחר. ולכל פשרה חייב להיות קו אדום, שאם עברת אותו, התפשרת את עצמך למוות.

***

עוד דבר שיש לנו מחלוקת די עמוקה לגביו הוא ה"פואנטה" של כל זה. לי נראה שהדבר המרכזי שלפחות עבורו חשבתי שהתכנסנו – העובדה שנבחרנו חתמו איתנו על חוזה והתנערו ממנו במהירות רבה מהרגיל אפילו בישראל – העובדה שהם, פליין אנד סימפל, שיקרו לנו בפרצוף, קיבלו את הקול שלנו על סמך מצג שווא, ומאז שקיבלו את 19 המנדטים שלנו, פועלים אך ורק בכיוון המנוגד לכל מה שהצבענו עבורו.

הפואנטה בעיני היא לא לדחוף הצעת חוק כזו או אחרת. הצעות חוק, חוקים, יש כאן בשפע. זו המשמעות של מערכת פרלמנטרית שלא מתפקדת – חוקים פופוליסטים בשפע, אכיפה – זירו. נאדה, גורנישט. חוק שכר מינימום הקיים, לא ה-1,000 דולר ולא התוספת המגוחכת שקיבלה העבודה במו"מ הפרלמנטרי, מופר על ידי אחוז מפחיד של חברות. יש חוקי עבודה? אז יש. היתה הורדה במע"מ? אז היתה. יש פיקוח על בנקים? אז יש. חוק להגנת הצרכן? יופי.  ואתה רוצה לומר לי שעוד הצעת חוק שמגישים שלי יחימוביץ' או רוחמה אברהם או רונית תירוש או משה שרוני, שעוברת בקריאה טרומית, ונשלחת מיידית לדסקים של כל מערכות העיתונים המובילים, זה מה שיעשה את השינוי?

השאלות שאני רוצה לקבל עליהן תשובה יותר מפורטת ממך בהקשר הזה הן:

איפה בכל הדברים שאתה אומר אתה מציע לקדם את הדבר הבסיסי ביותר – תווית מחיר שמוצמדת לאי עשייה – אי עשייה פרלמנטרית (נוכחות בוועדות וכו') או בעיטה בהבטחות לבוחר? ולמה בדיוק הפעולה הפנים מפלגתית תשפיע יותר מאשר הפעולה במישור הכלל דמוקרטי, כלומר – לא קיימת את מה שהבטחת, בבחירות הבאות תיעלם? מה הופך את מפלגת העבודה למשהו שיש לו חשיבות כשלעצמו? והחשוב ביותר, משהו שלא ענית לי עליו קודם – האם היינו מנהלים את הדיון הזה אם פרס היה נבחר בשנה שעברה לראשות העבודה?

***

אתה אומר ש"אין די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. צריך גם כוח ממשי, וכרגע עוד אין לנו כוח". ממה שאני רואה בעולם, יש הרבה די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. זעקות כאלו, חשיפות ערווה כאלו, הן כוח משמעותי שמוציא עשרות ומאות אלפי בני אדם לרחובות כדי לתבוע את המגיע להם ולהשיג הישגים. והם משיגים הישגים. בזכות "קול חד, חזק, מאוחד ומשפיע". נדמה לי שאם מוציאים את הראש רגע מהביצה הלוקלית, שאינה חזות הכל, רואים שהאדישות של הציבור הישראלי אינה תופעה נורמלית בעולם, אלא דווקא חריגה.

***

לעניות דעתי, הסיבה שמפלגת העבודה נשארה בממשלה עם ליברמן היא בהחלט כי יושבים בכנסת 19 חארות חסרי עמוד שדרה. לובי או לא לובי. אני חשה שאתה משלה את עצמך כאן, ומוכר לעצמך רציונליזציות, גם לגבי השחיתות. אני משוכנעת שאפשר היה להתנהל אחרת, ועדיין להישאר בממשלה. כנ"ל לגבי משרד הביטחון ומשרד האוצר.

אכן, הגיע הזמן שתומכי הסוציאל-דמוקרטיה והמינהל התקין יהיו אלה שמחזיקים את חברי הכנסת בביצים. אני לא יכולה להסכים יותר. איפה התומכים האלו, חוץ מאיתנו, כמובן? אם נעשה הפגנה ונקרא להם לדגל, כמה יגיעו?

***

כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם הם יפים וטובים. אבל לדעתי, הם לא נוגעים בפואנטה האמיתית. אם אתה זוכר, פעם, מזמן, דיברנו בתגובות אצלי לגבי מכתב שכתבתי לעמיר פרץ בתחילת המלחמה ולא רציתי לשלוח אותו. שאלת אותי אז מה אני רוצה שיעשו המילים שאני יורה, ואמרתי לך:

"הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים. הרעיון של המכתבים הוא נהדר בסך הכל, ובהחלט יכול לסייע (אמנסטי השתמשו בקמפיינים של מכתבים, למשל, למאבק בכל מיני דברים חשוכים אפילו יותר מפרץ), אבל אני לא יכולה לראות איך אפשר להשתמש בדבר כזה מבלי שהוא מבוסס על לפחות מינימום של מעורבות פעילה של מספר גדול של בני אדם".

זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים".

זה המפתח בעיני – לאחוז בהמונים. איך עושים את זה? על זה צריך לדבר.

(נדמה לי שרציתי לסדר, ויצאתי מבלגנת. ומאריכה יתר על המידה, אבל הבטחות צריך לקיים…)