איראן אומרת שהיא מפתחת טכנולוגיה גרעינית לצורכי אנרגיה. כולם אומרים: אין סיכוי, הם שקרנים (מתוך ההנחה המובלעת שכולם שקרנים בפוליטיקה, בעיקר אם הם מוסלמים, שרוצים הרי להשתלט על העולם ולהרוג את כולנו אמאל'ה אמא'לה). אפילו עודד טירה (אלוהים, מי נתן ליצור הזה רישיון  למקלדת?) חושב שצריך לתקוף מראש (אין לבוש כוח פוליטי? ולוולמארט יש? עודד? היית כאן ביולי השנה? מה קרה, האורות דולקים ואין אף אחד בבית?).

ואולי לא זה המצב? ואולי הם באמת רוצים לפתח טכנולוגיה לצורך הפקת אנרגיה גרעינית? אחרי הכל, מצבם בתחום האנרגיה, כפי שהסתבר לאחרונה, בכי רע. ממש בכי רע. כדאי מאוד לקרוא את מה שכותב על זה החוקר רוג'ר סטרן מאוניברסיטת ג'ון הופקינס.

אבל מה נעשה בלי שטן גדול שקם עלינו להשמידנו? אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. אם חס וחלילה אחמדיניג'אד יסתבר כלא היטלר, וציר הרשע יסתבר כציר הונאת הענק שאנרון לידה היא גמד קטן, עוד נצטרך, אלוהים ישמור, להתמודד עם הבעיות האמיתיות שלנו. משהו שעודד טירה בוודאי ממש לא מעוניין בו. כחלק מהבעייה.

***

אז עוד שנה מגיעה לסיומה. ושוב, האיחול הראוי לשנה החדשה הוא שתהיה פחות גרועה מהקודמת. יש אפילו אופציה שזה יקרה, מאחר והקודמת היתה באמת גרועה. ומצד שני, תמיד יש יותר גרוע, וכמו שאנחנו נראים, גם לזה יש סיכוי. 50:50, הייתי אומרת.

התעייפתי.

מההיתקלויות שהיו לי עם יפנים במסעותיי הלא רבים בעולם הגעתי למסקנה שאופן התיור היפני נסמך על עניין הצילום כתנאי מספיק והכרחי כאחד. תמיד חשבתי לעצמי שהיפנים מסתובבים להם בעולם בקצב מטורף, לוקחים על עצמם טיול של 10 מדינות בשלושה ימים, עוברים בכל מקום במהירות הרבה ביותר שמתירה להם המצלמה שלהם, ואז חוזרים הביתה ויושבים בנחת לראות איפה הם היו. עכשיו הייתי ארבעה ימים בגרמניה. יומיים באיזשהו חור ויומיים בברלין, בלי מצלמה. בכריסמס. התחלתי לחשוב קצת אחרת. הייסורים שבחוסר האפשרות להנציח כל דבר יפה שראיתי הם קשים מנשוא… החוויה גם מעמידה קצת בספק את הטענה הנחרצת שלי שמילה אחת שווה אלף תמונות, אבל בכל זאת, ננסה.

חג המולד הוא חג יפה. אני סאקרית גדולה של כל האורות הקטנים, העצים הגדולים והקישוטים העגולים האלו בכל מיני צבעים. ללכת ברחוב ולבכות מהיופי. ושוקי חג המולד, דוכני הממתקים העצומים, הסחרחרות, הצבעים, הריחות, באמת חוויה לכל החושים. בתחנה המרכזית החדשה עומד עץ מפלצתי מקושט בתכשיטים. קצת פחות ריגש אותי מהעץ המדהים והלא כל כך מפלצתי שעמד באמצע סוני סנטר, והשתקף בבריכה המתכתית מתחת לכיפה המתכתית. ובכיכר פריז ליד שער ברנדנבורג עמדו עץ גדול וחנוכייה גדולה. ובלילה, כל העיר לבשה אורות. ואת כל אלו לא יכולתי לצלם. וגם לא את השוק המהמם בפוטסדמר, או את זה בקודאם, וגם לא את הקטן החמוד בהאקשה מרקט. פשוט טרגדיה. אילו רק הייתי קצת יותר יפנית – בחיים לא הייתי יוצאת מהבית בלי מצלמה.

***

אני לא יודעת על מה כל הוויכוחים כאן, ופרנקלי, גם לא רוצה לדעת. הצצתי בכמה משפטים, כמעט נרדמתי. מלחמות ו/או ניפוחי אגו מעניינים את קצה האומביליקוס שלי. אבל את הפוסט הזה של יובל אהבתי. גם לי נראה שזה העניין. אני בהחלט מסכימה עם דבריו של הר דרור כאן (ולא רק כאן). אני גם מאמינה, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים, בפוטנציאל החברתי והפוליטי של האינטרנט בכלל ורעיון הבלוגים בפרט, ובעיני לבחירה של ה"טיים" מהפוסט הקודם יש משמעות (ולא, לא נראה לי שזה בגלל מיעוט מועמדים. בכל זאת, ניצחנו את אחמדיניג'אד וקים ג'ונג איל). ואי לכך, אני רוצה לחזק את דבריו של יובל בפוסט האמור ולהוסיף שזה גם מעצבן אותי מאוד, כל בזבוז האנרגיה הזה. שלא לומר, מעצבן אותי עד ייאוש. איך אמר המחבר, כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן. ולא דרך הסכמות וסטטוס קוו והתעלמות. וגם לא מהפאקינג שממון הזה.

ועם זאת, גם האיש והחתול צודק. יש דברים כל כך קטנים, שבאמת עדיף לא לבזבז עליהם את הזמן.

חברים, כולנו יכולים להתגאות בעצמנו. עשינו את זה. השנה, ה"טיים" בחר בנו להיות איש השנה. בנו. בך.

Time magazine's "Person of the Year" is You.

על השער הם שמו תמונה של מראה. או מחשב בעצם.

ולמה אנחנו, אתה, את, קיבלנו את הטייטל המרשים הזה? שימו לב – בהמשך לשיחותינו כאן – על זה שתפסנו את המושכות של התקשורת הגלובלית, שייסדנו והגדרנו את הדמוקרטיה הדיגיטלית החדשה, על זה שעבדנו בחינם וניצחנו את המקצוענים במשחק שלהם עצמם. כך אומר כתב הטיים, לב גרוסמן, לא אני. 

"For seizing the reins of the global media, for founding and framing the new digital democracy, for working for nothing and beating the pros at their own game, Time's Person of the Year for 2006 is you". 

טוב, נו, אנחנו כאן אולי עוד לא ממש שם. אבל שוב, בהמשך לשיחותינו, המהפכה התחילה ואף אחד לא יעצור אותה. בקרוב אצלנו.

ראש ממשלתנו וולמארט יצא השבוע במתקפת פליטות פה מביכות, שחושפות דברים שמדינת ישראל היתה מעדיפה לא לחשוף. בתחילת השבוע הוא השמיד את מדיניות העמימות בנוגע לפצצה הגרעינית הישראלית, והיום הוא השמיד את האשלייה שהיתה לכמה מאיתנו, שאנחנו מדינה עצמאית וריבונית שמחליטה בעצמה את החלטותיה וקובעת את המדיניות שלה בהתאם לאינטרסים שלה.

אגב, וולמארט, אם אפילו שוורצנגר, המושל הרפובליקני של מדינת קליפורניה שבארצות הברית, אומר את ההיפך מבוש ביותר מנושא מהותי אחד של מדיניות (נגיד, מחקר בתאי גזע עובריים. נגיד, איכות הסביבה), אני מניחה שגם לך מותר. אבל אם אתה מוכן לזרוק את האפשרות, קלושה ככל שתהיה, לשלום עם סוריה כדי שבוש ימשיך לחבב אותך, נו, שויין, גם זה שיקול חשוב מאוד, אין ספק. או שאולי אתה אומר את זה רק כדי לומר לפרץ מעל גבי העיתונות "נה נה נה, בוש אוהב אותי ואותך לא"?

תגיד וולמארט, אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שהטיעונים שלך בעניין מפגרים כמו טיעונים של ילד בן ארבע עם קליפת מוח שטוחה מהרגיל? אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שאין דבר כזה, ידידות, בפוליטיקה הבינלאומית? כולנו, גם אתה, יודעים שהכל זה אינטרסים על גבי אינטרסים. השאלה היא רק למה האינטרסים של ארה"ב – שעם ידידים כמוה באמת לא צריך יותר מדי אוייבים בשנים האחרונות, ושלא היא משלמת את המחיר הכבד מכל על מלחמות וטרור באזורינו – חשובים לך יותר מאלו של ישראל.

ונעבור לשירת ההמנון. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו, לשים את ידו על לוח ליבו, ולהפגין מידת התלהבות לאומית מספקת. אחרת, נשסה בכם את ליברמן.

Oh, say can you see by the dawn's early light
What so proudly we hailed at the twilight's last gleaming?
Whose broad stripes and bright stars thru the perilous fight,
O'er the ramparts we watched were so gallantly streaming?
And the rocket's red glare, the bombs bursting in air,
Gave proof through the night that our flag was still there.
Oh, say does that star-spangled banner yet wave
O'er the land of the free and the home of the brave?

חורבן בית שני לא התקיים לעולם. גם מלחמת האזרחים באנגולה, וקיצוץ האברים בסיירה לאונה. הג'נוסייד ברואנדה? לא קרה. יש לי הוכחות שהטבח בכנסיה היה מבויים. שואת הארמנים? המצאה זדונית. קוסובו? נו, בחייאת, באמצע אירופה? מישהו מאמין לזה? והשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, שהוא בכלל שטוח ועשוי מגבינת קממבר. וכמעט שכחתי לציין שאני נוטה לתמוך בטיעוניהם המדעיים הרציניים מאוד של מכחישי פתח-תקווה, ואשמח להשתתף בכנס מדעי פתוח שייבחן את הסוגיה.

יש מדינה בעולם שתעמיד אותי למשפט על מי מהאמירות האלו? יש מישהו שאחת מהאמירות האלו תגרום לו לצאת בקמפיין של צדקנות? או לומר מילה, חוץ מ"מי זו הדפוקה הזאת, מישהו צריך להכיר לה את העולם המופלא של התרופות הפסיכיאטריות?". 

לפני 500 שנה, אולי, היו סורקים את בשרי במסרקות ברזל על עניין גבינת הקממבר.

אז מה כל כך מטריד אותנו בהכחשת שואה (אותנו, ובעקבות לחצינו גם את אוסטריה, גרמניה, צרפת וכו')? למי אכפת מאוסף זניח של מטורפים אומללים וחסרי חיים או חשיבות, שמנצלים את האכפתיות הזאת כדי להשיג לעצמם את 15 דקות התהילה שלהם?

התשובה הרי ברורה, והיא שמכחישי השואה האלו מפילים אותנו לבור שכרינו בעצמנו. זה מאוד לא מתוחכם. הצמדנו את הצדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדקת כל דבר שהיא עושה מאז לשואה. טשטשנו את ההבדלים בין התנגדות שמקורה במציאות למעשים שעושה מדינת ישראל כיישות פוליטית ומדינית ושחקנית בזירה הגלובלית, שמחזיקה בכוח צבאי רב וחזק מכל שכנותיה ו-ב-פ-צ-צ-ה (וולמארט התחיל…), לבין אנטישמיות שאו-טו-טו תוביל לאושוויץ. ועכשיו זה חוזר אלינו כבומרנג. במלוא העוצמה.

נטורי קרתא שהשתתפו בכנס "הכחשת השואה" באיראן לא השתתפו בכנס כי הם מכחישים את קיומה של השואה. הם אמרו שם (בפרפרזה) – אנחנו יודעים שקרתה שואה. איבדנו רבים בשואה הזאת. אנחנו כאן כדי לקדם את היעלמותה של מדינת ישראל.

אחמדיניג'אד לא צריך פצצת אטום כדי לקדם את האג'נדה שלו. כמובן שמסעו אל פצצת האטום הוא יעיל מאוד במסעו הרחב ביותר לפיצוץ מבפנים של "ערכי המערב". האם הפכנו לכל כך מטומטמים ועיוורים, שאנחנו לא רואים מה הוא עושה? שאנחנו (המערב, ישראל) נופלים כמו דבילים מושלמים לכל אחת מהמלכודות שהוא מציב, בלי יוצא מן הכלל?

שימו לב, שימו לב, ברייקינג ניוז – השואה לא מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל. וגם לא הניסיונות להתייחס לספר הקדוש שלנו כאל שטר קניין ותו' לא. קיומה של מדינת ישראל היום מוצדק מעצם זה שהיא קיימת. קיומה של מדינת ישראל הזה לא יותר מוצדק ולא פחות מוצדק מקיומה של כל מדינה אחרת בעולם, שקמה על גופות של תושבי המקום המקוריים ומלחמות אחים, שקמה על עושק ניצול וגזילה, שקמה בדם. לא מוכרת לי מדינה, בוודאי שלא מעצמה, שאין בהיסטוריה שלה, הרחוקה או הקרובה יותר, אירועים כאלו. השאלה, מה לעשות, אינה רלוונטית.

וכל זה לא קשור לשאלה מי טוב יותר או פחות, או למי יש זכות לבקר את מי על איזה בסיס. לכולם יש זכות לבקר. מעשה רע שעושה מדינת ישראל היום ושאין לו הצדקה או שהצדקתו המוסרית לוקה בחסר לא יהפוך ליותר טוב כי צרפת עשתה משהו דומה לפני 50 שנה. ומעשה רע שעשתה ישראל אתמול לא מפחית מזכותי ויכולתי למתוח ביקורת חריפה על מעשה רע שעשתה ארה"ב שלשום או תעשה מחר. ""Practice what you preach רלוונטי ככלל לקובעי מדיניות ולאנשים פרטיים, וגם אז לא תמיד ולא באופן גורף ותלוי נסיבות וכו' וכו'. העולם מורכב, מה לעשות. 

המאבק על דמותה של מדינת ישראל, המאבק על מושג הלאומיות שלה, כל אלו הם דברים רלוונטיים, שרירים וקיימים. נושא ההצדקה – מגוחך. קיומי האישי, למשל, מוצדק מעצם זה שנולדתי (אני כמובן לא מתייחסת לדיון האקסיסטנציאליסטי הרחב שמציב במרכזו את "שאלת ההתאבדות"). קיומי כאן מוצדק מעצם זה שנולדתי כאן. זהו. אין יותר מזה. ולא צריך להיות.

במובן הזה, אנחנו עדיין חיים בעבר, ומתעסקים במושגים שלמעשה אין להם כל כך אחיזה במציאות. הגלובליזציה והגידול במוביליות האנושית (בעיקר של ה-privileged, כמובן, אבל העניין גם כולל את בעיית הפליטים הקשה) משנה לדעתי באופן מהותי את כל עניין לאומיות הקונטיינר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו חיים בעולם גלובלי ומתעסקים בבעיות של הגדרת לאומיות קונטיינר. היסוד הנפשי שלנו כאן רופף מאוד. ואני סוברת שרפיסותו הזאת נובעת במידה רבה מהצורה שבה בחרנו "לזכור" את השואה. 

ולכן, לעניות דעתי, במקום לעסוק במכחישי שואה וכנסי הכחשת שואה ואחמדיניג'אד, עדיף לנו לעשות קודם חשבון נפש עמוק מאוד. למטרות קיומיות, לא פחות. עדיף לנו לחזור ולעסוק בנושא זיכרון השואה, לקחי השואה, בראש ובראשונה על ידי ויתור על הלקח הממסדי, רול נאמבר 1, שוולמארט שלנו היטיב לבטא בדרכו המטומטמת בביקורו ברציף 17 בתחנת הרכבת בגרונוולד (אגב, התמונה שבראש הבלוג שלי – משם). את זה השגנו. עם זה אי אפשר לעבוד יותר. כל המשך עבודה עם זה, יחזק את אחמדיניג'אד ומטרתו – לגרום לנו לחסל את עצמנו מבפנים, בלי לנקוף אצבע.

***

תוספת הכרחית: הדברים האלו כמובן לא מייתרים את הצורך להגיע לפתרון עם הפלסטינים, שגם קיומם כאן מוצדק מעצם זה שהם קיימים כאן, וזכותם להגדרה עצמית לאומית (בין אם כמדינה עצמאית או כחלק ממדינת ישראל הדו-לאומית) מוצדקת מעצם זה שהם מעוניינים בה ושאין להם כזו עכשיו. אין פתרון של להעיף אותם מכאן, כמו שאין פתרון של להעיף אותנו מכאן. ארה"ב הגדולה, למשל, צריכה להתעסק עד היום בשאלות שקשורות לדברים חשוכים שקרו בעברה, אמנם בפחות דחיפות מאשר כאן, כמו מצבם של האינדיאנים בשמורות או בעיית המיעוטים האתניים, או בעיית ההגירה החוקית והלא חוקית וכו' וכו'. וגם בבעיות של הגדרה עצמית. העפת עניין שאלת הצדקת הקיום מסדר היום לא מביאה באורח קסם לפתרונן של כל שאר הבעיות הקשות שעימן אנו צריכים להתמודד. וגם לא מביאה באורח קסם לפתרון הבעיה הקיומית שלנו. קיומנו כמדינה מוצדק. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להפסיק להתקיים, אלא רק נותן לנו בסיס קצת פחות פאתטי, קורבני וקלוש להתמודד עם כל הדברים האלו.

מחקתי את הפוסט על העישון, מאחר ואני נמצאת בהיערכות לניסיון גמילה נוסף, לא בדיוק המצב הנפשי האידיאלי להתעסק עם … (אני עורכת את עצמי, למרות הדיסקליימר שלמטה, מאחר שגם לחטוף קריזה על קשקוש זה לא משהו שתורם לבריאותי ונחישותי).

ובכל זאת אני רוצה to pay tribute לאותו אדם יקר שבגלל מותו מסרטן הריאות כתבתי את הפוסט ההוא מלכתחילה, אלן קאר, הגורו של הפסקת העישון, שאמנם לא עזר לי באופן אישי להשיג את המטרה הסופית (אולי בגלל שלא קראתי את ספרו המיועד במיוחד לנשים), אבל בהחלט סייע לי בכל הנוגע לסידור הראש. יהי זכרו ברוך. ואני מאוד מקווה שאוכל לכבד את זכרו באמצעות היפטרות מהקוף הזה שיושב לי על הכתף

(ובכל מקרה, יונוס יותר חשוב מזה. אם למישהו יש דחף להגיב, שיגיב על הפוסט הקודם, ויתרום את תרומתו הצנועה למאבק בעוני העולמי. ובלי להזכיר סיגריות, עישון או כל נושא קרוב שלא בהקשר של העוני בעולם). (ואולי יש מקום להזכיר כאן את הדיסקליימר שלי, שאף אחד לא יגיד אחר כך שלא ידע למה הוא נכנס…)

מחקתי את הפוסט על העישון, מאחר ואני נמצאת בהיערכות לניסיון גמילה נוסף, לא בדיוק המצב הנפשי האידיאלי להתעסק עם … (אני עורכת את עצמי, למרות הדיסקליימר שלמטה, מאחר שגם לחטוף קריזה על קשקוש זה לא משהו שתורם לבריאותי ונחישותי).

ובכל זאת אני רוצה to pay tribute לאותו אדם יקר שבגלל מותו מסרטן הריאות כתבתי את הפוסט ההוא מלכתחילה, אלן קאר, הגורו של הפסקת העישון, שאמנם לא עזר לי באופן אישי להשיג את המטרה הסופית (אולי בגלל שלא קראתי את ספרו המיועד במיוחד לנשים), אבל בהחלט סייע לי בכל הנוגע לסידור הראש. יהי זכרו ברוך. ואני מאוד מקווה שאוכל לכבד את זכרו באמצעות היפטרות מהקוף הזה שיושב לי על הכתף

(ובכל מקרה, יונוס יותר חשוב מזה. אם למישהו יש דחף להגיב, שיגיב על הפוסט הקודם, ויתרום את תרומתו הצנועה למאבק בעוני העולמי. ובלי להזכיר סיגריות, עישון או כל נושא קרוב שלא בהקשר של העוני בעולם). (ואולי יש מקום להזכיר כאן את הדיסקליימר שלי, שאף אחד לא יגיד אחר כך שלא ידע למה הוא נכנס…)