זה כל כך קלישאתי שבא לי להקיא מעצמי, אבל משבר גיל ה-30 כאן. אמרו לי אלף פעמים ש-30 זה ה-20 החדש. בעל המכולת השכונתית נתן לי 22. מקסימום. והוא שקרן לא רע. אמנם כבר מזמן לא הציעו לי לקנות כרטיסיית נוער באוטובוס, אבל מצד שני, מאז שהתחלתי ללכת יותר ברגל, אני לא קונה כרטיסיות…
בגיל 15 ידעתי בדיוק איך החיים שלי הולכים להיראות, מה אני אמורה להשיג בכל שלב. קצת כמו, למי שראה את 7UP, הילדים המדושנים האלו בגיל 7, אפילו בלי להיות מדושנת, סתם בת להורים מהמעמד הבינוני בעלי מקצועות חופשיים וכו'. הייתי במסלול הנכון עד בערך סוף השנה הראשונה של תואר ראשון. עם קצת שינויים, כמובן. בכל זאת, המציאות לימדה אותי שאני רק "בסדר" בפיזיקה, ושממש לא בא לי ללמוד פתולוגיה. ואז הכל התחיל להתפרק. מה שנראה פעם חשוב, נראה פתאום ממש אידיוטי, טריוויאלי, לא מעניין. מה שהיה ב"שוליים", הפך למרכז.
ועכשיו, ביום כניסתי לעשור הרביעי – פור גודס סייק – של חיי, אני יודעת הרבה פחות ממה שידעתי לפני 15 שנים. וזה לא ש"לא הספקתי כלום". בתחומים רבים, אין לי שום סיבה להתלונן.
נכון, עוד לא סיימתי דוקטורט (למעשה, בקושי התחלתי אותו), עוד לא כתבתי את "ביקורת התבונה הטהורה", עוד לא זכיתי בפרס נובל, ועוד לא הצלחתי למצוא את הדרך ההולמת להרוויח כסף בלי לבזבז זמן על שטויות חסרות תועלת ליקום. ושאלת השאלות לנשים בגיל העמידה כמוני – ילדים -היא עדיין בתחום הדיון התיאורטי בשבילי (למה, למה אנחנו לא יכולים להיות קצת יותר סוסוני ים…), חסרת כל קשר למציאות.
ומצחיק, כשחשבתי אתמול אלו דברים אני רוצה "להספיק" לעשות בחיים שלי לפני שאמות, חשבתי שאני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר, ללמוד לרקוד טנגו, ללמוד הונגרית, ללמוד איך לא לרצוח צמחים, דברים כאלו. שום דבר שלא יכול לחכות עד גיל 80. בינתיים, יש עוד הרבה עבודה (אבל כמה ימים של חופש אסקפיסטי, זה משהו שאני בהחלט יכולה להרשות לעצמי עכשיו).
***
אני יכולה לדון כאן בשאלה למה זה כל כך מלחיץ, להיות אישה בת 30. למה זה יותר מלחיץ מלהיות אישה בת 29. כנראה שיש משהו משוחרר יותר בקידומת "2". למרבה מזלי, אני לא מסוג הרווקות התל-אביביות בנות ה-30 שאת טוריהן אנו קוראים בכל עיתון רענן. זה נראה לי מאוד לא כיף, להיות מישהי כזאת. וגם לא מאוד פרודוקטיבי. אבל האמת היא שפשוט אין לי מושג. מבחינה אישית, אין למיני-משבר הזה יותר מדי היגיון. לחץ חברתי, כנראה. שום דבר שלא יעבור תוך יומיים…
בעצם, מה שאתם רואים כאן עכשיו זה פירוק רציונלי של משבר לא רציונלי, בסיוע של מוזיקה קובנית ומשקעים של שני מוחיטו גדולים. ואולי סתם התחשק לי לספר לכם שיש לי יומולדת ולהגיד איזה דבר או שניים על עצמי שלא הייתי אומרת כאן באופן רגיל, במסגרת ארבעת ימי האסקפיזם שלקחתי לעצמי, החל מהיום. פתאום אין לי חשק לכתוב דברים אינטליגנטים על פמיניזם ופוליטיקה ומבנים חברתיים בהקשר של שינוי הקידומת האישי שלי. אז זה יהיה רק עוד ניסוי קטן בשחרור.