חורבן בית שני לא התקיים לעולם. גם מלחמת האזרחים באנגולה, וקיצוץ האברים בסיירה לאונה. הג'נוסייד ברואנדה? לא קרה. יש לי הוכחות שהטבח בכנסיה היה מבויים. שואת הארמנים? המצאה זדונית. קוסובו? נו, בחייאת, באמצע אירופה? מישהו מאמין לזה? והשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, שהוא בכלל שטוח ועשוי מגבינת קממבר. וכמעט שכחתי לציין שאני נוטה לתמוך בטיעוניהם המדעיים הרציניים מאוד של מכחישי פתח-תקווה, ואשמח להשתתף בכנס מדעי פתוח שייבחן את הסוגיה.

יש מדינה בעולם שתעמיד אותי למשפט על מי מהאמירות האלו? יש מישהו שאחת מהאמירות האלו תגרום לו לצאת בקמפיין של צדקנות? או לומר מילה, חוץ מ"מי זו הדפוקה הזאת, מישהו צריך להכיר לה את העולם המופלא של התרופות הפסיכיאטריות?". 

לפני 500 שנה, אולי, היו סורקים את בשרי במסרקות ברזל על עניין גבינת הקממבר.

אז מה כל כך מטריד אותנו בהכחשת שואה (אותנו, ובעקבות לחצינו גם את אוסטריה, גרמניה, צרפת וכו')? למי אכפת מאוסף זניח של מטורפים אומללים וחסרי חיים או חשיבות, שמנצלים את האכפתיות הזאת כדי להשיג לעצמם את 15 דקות התהילה שלהם?

התשובה הרי ברורה, והיא שמכחישי השואה האלו מפילים אותנו לבור שכרינו בעצמנו. זה מאוד לא מתוחכם. הצמדנו את הצדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדקת כל דבר שהיא עושה מאז לשואה. טשטשנו את ההבדלים בין התנגדות שמקורה במציאות למעשים שעושה מדינת ישראל כיישות פוליטית ומדינית ושחקנית בזירה הגלובלית, שמחזיקה בכוח צבאי רב וחזק מכל שכנותיה ו-ב-פ-צ-צ-ה (וולמארט התחיל…), לבין אנטישמיות שאו-טו-טו תוביל לאושוויץ. ועכשיו זה חוזר אלינו כבומרנג. במלוא העוצמה.

נטורי קרתא שהשתתפו בכנס "הכחשת השואה" באיראן לא השתתפו בכנס כי הם מכחישים את קיומה של השואה. הם אמרו שם (בפרפרזה) – אנחנו יודעים שקרתה שואה. איבדנו רבים בשואה הזאת. אנחנו כאן כדי לקדם את היעלמותה של מדינת ישראל.

אחמדיניג'אד לא צריך פצצת אטום כדי לקדם את האג'נדה שלו. כמובן שמסעו אל פצצת האטום הוא יעיל מאוד במסעו הרחב ביותר לפיצוץ מבפנים של "ערכי המערב". האם הפכנו לכל כך מטומטמים ועיוורים, שאנחנו לא רואים מה הוא עושה? שאנחנו (המערב, ישראל) נופלים כמו דבילים מושלמים לכל אחת מהמלכודות שהוא מציב, בלי יוצא מן הכלל?

שימו לב, שימו לב, ברייקינג ניוז – השואה לא מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל. וגם לא הניסיונות להתייחס לספר הקדוש שלנו כאל שטר קניין ותו' לא. קיומה של מדינת ישראל היום מוצדק מעצם זה שהיא קיימת. קיומה של מדינת ישראל הזה לא יותר מוצדק ולא פחות מוצדק מקיומה של כל מדינה אחרת בעולם, שקמה על גופות של תושבי המקום המקוריים ומלחמות אחים, שקמה על עושק ניצול וגזילה, שקמה בדם. לא מוכרת לי מדינה, בוודאי שלא מעצמה, שאין בהיסטוריה שלה, הרחוקה או הקרובה יותר, אירועים כאלו. השאלה, מה לעשות, אינה רלוונטית.

וכל זה לא קשור לשאלה מי טוב יותר או פחות, או למי יש זכות לבקר את מי על איזה בסיס. לכולם יש זכות לבקר. מעשה רע שעושה מדינת ישראל היום ושאין לו הצדקה או שהצדקתו המוסרית לוקה בחסר לא יהפוך ליותר טוב כי צרפת עשתה משהו דומה לפני 50 שנה. ומעשה רע שעשתה ישראל אתמול לא מפחית מזכותי ויכולתי למתוח ביקורת חריפה על מעשה רע שעשתה ארה"ב שלשום או תעשה מחר. ""Practice what you preach רלוונטי ככלל לקובעי מדיניות ולאנשים פרטיים, וגם אז לא תמיד ולא באופן גורף ותלוי נסיבות וכו' וכו'. העולם מורכב, מה לעשות. 

המאבק על דמותה של מדינת ישראל, המאבק על מושג הלאומיות שלה, כל אלו הם דברים רלוונטיים, שרירים וקיימים. נושא ההצדקה – מגוחך. קיומי האישי, למשל, מוצדק מעצם זה שנולדתי (אני כמובן לא מתייחסת לדיון האקסיסטנציאליסטי הרחב שמציב במרכזו את "שאלת ההתאבדות"). קיומי כאן מוצדק מעצם זה שנולדתי כאן. זהו. אין יותר מזה. ולא צריך להיות.

במובן הזה, אנחנו עדיין חיים בעבר, ומתעסקים במושגים שלמעשה אין להם כל כך אחיזה במציאות. הגלובליזציה והגידול במוביליות האנושית (בעיקר של ה-privileged, כמובן, אבל העניין גם כולל את בעיית הפליטים הקשה) משנה לדעתי באופן מהותי את כל עניין לאומיות הקונטיינר. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו חיים בעולם גלובלי ומתעסקים בבעיות של הגדרת לאומיות קונטיינר. היסוד הנפשי שלנו כאן רופף מאוד. ואני סוברת שרפיסותו הזאת נובעת במידה רבה מהצורה שבה בחרנו "לזכור" את השואה. 

ולכן, לעניות דעתי, במקום לעסוק במכחישי שואה וכנסי הכחשת שואה ואחמדיניג'אד, עדיף לנו לעשות קודם חשבון נפש עמוק מאוד. למטרות קיומיות, לא פחות. עדיף לנו לחזור ולעסוק בנושא זיכרון השואה, לקחי השואה, בראש ובראשונה על ידי ויתור על הלקח הממסדי, רול נאמבר 1, שוולמארט שלנו היטיב לבטא בדרכו המטומטמת בביקורו ברציף 17 בתחנת הרכבת בגרונוולד (אגב, התמונה שבראש הבלוג שלי – משם). את זה השגנו. עם זה אי אפשר לעבוד יותר. כל המשך עבודה עם זה, יחזק את אחמדיניג'אד ומטרתו – לגרום לנו לחסל את עצמנו מבפנים, בלי לנקוף אצבע.

***

תוספת הכרחית: הדברים האלו כמובן לא מייתרים את הצורך להגיע לפתרון עם הפלסטינים, שגם קיומם כאן מוצדק מעצם זה שהם קיימים כאן, וזכותם להגדרה עצמית לאומית (בין אם כמדינה עצמאית או כחלק ממדינת ישראל הדו-לאומית) מוצדקת מעצם זה שהם מעוניינים בה ושאין להם כזו עכשיו. אין פתרון של להעיף אותם מכאן, כמו שאין פתרון של להעיף אותנו מכאן. ארה"ב הגדולה, למשל, צריכה להתעסק עד היום בשאלות שקשורות לדברים חשוכים שקרו בעברה, אמנם בפחות דחיפות מאשר כאן, כמו מצבם של האינדיאנים בשמורות או בעיית המיעוטים האתניים, או בעיית ההגירה החוקית והלא חוקית וכו' וכו'. וגם בבעיות של הגדרה עצמית. העפת עניין שאלת הצדקת הקיום מסדר היום לא מביאה באורח קסם לפתרונן של כל שאר הבעיות הקשות שעימן אנו צריכים להתמודד. וגם לא מביאה באורח קסם לפתרון הבעיה הקיומית שלנו. קיומנו כמדינה מוצדק. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להפסיק להתקיים, אלא רק נותן לנו בסיס קצת פחות פאתטי, קורבני וקלוש להתמודד עם כל הדברים האלו.