ראש ממשלתנו וולמארט יצא השבוע במתקפת פליטות פה מביכות, שחושפות דברים שמדינת ישראל היתה מעדיפה לא לחשוף. בתחילת השבוע הוא השמיד את מדיניות העמימות בנוגע לפצצה הגרעינית הישראלית, והיום הוא השמיד את האשלייה שהיתה לכמה מאיתנו, שאנחנו מדינה עצמאית וריבונית שמחליטה בעצמה את החלטותיה וקובעת את המדיניות שלה בהתאם לאינטרסים שלה.
אגב, וולמארט, אם אפילו שוורצנגר, המושל הרפובליקני של מדינת קליפורניה שבארצות הברית, אומר את ההיפך מבוש ביותר מנושא מהותי אחד של מדיניות (נגיד, מחקר בתאי גזע עובריים. נגיד, איכות הסביבה), אני מניחה שגם לך מותר. אבל אם אתה מוכן לזרוק את האפשרות, קלושה ככל שתהיה, לשלום עם סוריה כדי שבוש ימשיך לחבב אותך, נו, שויין, גם זה שיקול חשוב מאוד, אין ספק. או שאולי אתה אומר את זה רק כדי לומר לפרץ מעל גבי העיתונות "נה נה נה, בוש אוהב אותי ואותך לא"?
תגיד וולמארט, אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שהטיעונים שלך בעניין מפגרים כמו טיעונים של ילד בן ארבע עם קליפת מוח שטוחה מהרגיל? אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שאין דבר כזה, ידידות, בפוליטיקה הבינלאומית? כולנו, גם אתה, יודעים שהכל זה אינטרסים על גבי אינטרסים. השאלה היא רק למה האינטרסים של ארה"ב – שעם ידידים כמוה באמת לא צריך יותר מדי אוייבים בשנים האחרונות, ושלא היא משלמת את המחיר הכבד מכל על מלחמות וטרור באזורינו – חשובים לך יותר מאלו של ישראל.
ונעבור לשירת ההמנון. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו, לשים את ידו על לוח ליבו, ולהפגין מידת התלהבות לאומית מספקת. אחרת, נשסה בכם את ליברמן.
Oh, say can you see by the dawn's early light
What so proudly we hailed at the twilight's last gleaming?
Whose broad stripes and bright stars thru the perilous fight,
O'er the ramparts we watched were so gallantly streaming?
And the rocket's red glare, the bombs bursting in air,
Gave proof through the night that our flag was still there.
Oh, say does that star-spangled banner yet wave
O'er the land of the free and the home of the brave?
