מההיתקלויות שהיו לי עם יפנים במסעותיי הלא רבים בעולם הגעתי למסקנה שאופן התיור היפני נסמך על עניין הצילום כתנאי מספיק והכרחי כאחד. תמיד חשבתי לעצמי שהיפנים מסתובבים להם בעולם בקצב מטורף, לוקחים על עצמם טיול של 10 מדינות בשלושה ימים, עוברים בכל מקום במהירות הרבה ביותר שמתירה להם המצלמה שלהם, ואז חוזרים הביתה ויושבים בנחת לראות איפה הם היו. עכשיו הייתי ארבעה ימים בגרמניה. יומיים באיזשהו חור ויומיים בברלין, בלי מצלמה. בכריסמס. התחלתי לחשוב קצת אחרת. הייסורים שבחוסר האפשרות להנציח כל דבר יפה שראיתי הם קשים מנשוא… החוויה גם מעמידה קצת בספק את הטענה הנחרצת שלי שמילה אחת שווה אלף תמונות, אבל בכל זאת, ננסה.
חג המולד הוא חג יפה. אני סאקרית גדולה של כל האורות הקטנים, העצים הגדולים והקישוטים העגולים האלו בכל מיני צבעים. ללכת ברחוב ולבכות מהיופי. ושוקי חג המולד, דוכני הממתקים העצומים, הסחרחרות, הצבעים, הריחות, באמת חוויה לכל החושים. בתחנה המרכזית החדשה עומד עץ מפלצתי מקושט בתכשיטים. קצת פחות ריגש אותי מהעץ המדהים והלא כל כך מפלצתי שעמד באמצע סוני סנטר, והשתקף בבריכה המתכתית מתחת לכיפה המתכתית. ובכיכר פריז ליד שער ברנדנבורג עמדו עץ גדול וחנוכייה גדולה. ובלילה, כל העיר לבשה אורות. ואת כל אלו לא יכולתי לצלם. וגם לא את השוק המהמם בפוטסדמר, או את זה בקודאם, וגם לא את הקטן החמוד בהאקשה מרקט. פשוט טרגדיה. אילו רק הייתי קצת יותר יפנית – בחיים לא הייתי יוצאת מהבית בלי מצלמה.
***
אני לא יודעת על מה כל הוויכוחים כאן, ופרנקלי, גם לא רוצה לדעת. הצצתי בכמה משפטים, כמעט נרדמתי. מלחמות ו/או ניפוחי אגו מעניינים את קצה האומביליקוס שלי. אבל את הפוסט הזה של יובל אהבתי. גם לי נראה שזה העניין. אני בהחלט מסכימה עם דבריו של הר דרור כאן (ולא רק כאן). אני גם מאמינה, כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים, בפוטנציאל החברתי והפוליטי של האינטרנט בכלל ורעיון הבלוגים בפרט, ובעיני לבחירה של ה"טיים" מהפוסט הקודם יש משמעות (ולא, לא נראה לי שזה בגלל מיעוט מועמדים. בכל זאת, ניצחנו את אחמדיניג'אד וקים ג'ונג איל). ואי לכך, אני רוצה לחזק את דבריו של יובל בפוסט האמור ולהוסיף שזה גם מעצבן אותי מאוד, כל בזבוז האנרגיה הזה. שלא לומר, מעצבן אותי עד ייאוש. איך אמר המחבר, כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן. ולא דרך הסכמות וסטטוס קוו והתעלמות. וגם לא מהפאקינג שממון הזה.
ועם זאת, גם האיש והחתול צודק. יש דברים כל כך קטנים, שבאמת עדיף לא לבזבז עליהם את הזמן.