באה לי פתאום מחשבה בנוגע לסוגיה הזאת, שכמובן תואמת לחלוטין את עולם הערכים, האמונות והתכנים הסלקטיביים והניסיון האישי שלי, לא משקפת שום דבר ולא מחייבת בשום צורה (גם לא אותי). בלוג זה הרחבת תחום המאבק. איש איש ומאבקו. ויש כבר מספיק דוגמאות היסטוריות לשינויים דרמטיים שהתרחשו בעקבות ובתרומה של הרחבה כזו (אפשר גם לקרוא לה הרחבת הנגישות למידע. כמובן שבמקרה הנוכחי, נכנס ביתר שאת הגורם המפריע של הצפת המידע). וכמובן שלא מדובר לעולם בהרחבה ללא גבולות. רק קביעה של גבולות חדשים.

בעבר הייתי אוספת ציטוטים במחברת. רעיון ה"ספר הגדול" של ברונו שולץ, להציל את הרסיסים מכל מקום. במקרה נזכרתי, בעקבות הפסקה הקודמת כאן, בציטוט רלוונטי מתוך ספר בלתי צפוי, "הערפד לסטט" של אן רייס, שנמצא במחברת האמורה (שלמרות שכבר מזמן לא התווספו לה ציטוטים חדשים (ייבוש המוח האקדמי, מה לעשות), עדיין ממשיכה ללוות אותי). אז הנה:

"We are miracles or horrors… depending upon how you wish to see us. And when you first know about us … you think anything is possible. But that isn't so. The world closes tight around this miracle soon enough; and you don't hope for other miracles. That is, you become accustomed to the new limits and the limits define everything once again".

זה לא נשמע נורא אופטימי, אבל אני חושבת שזה דווקא כן. רק צריך לוודא שהגבולות החדשים יוצבו במקום טוב יותר, הולם יותר, נכון יותר. עד לשינוי הבא שלהם. ועם קצת יותר דה-מיסטיפיקציה.

***

איתי אנגל הצדיק ממלא את חובת ה-public speech בעניינים של distant suffering. אני ממלאת את חובתי ומפנה את מי שאולי עוד לא קרא. אז הנה, משהו על מזרח קונגו.