כשאני כותבת לעצמי, אני כותבת באנגלית. השפה האנגלית מרגישה לי נכונה יותר מוזיקלית לתיאור של תהליכי מחשבה. ומצד שני, כשאני רוצה להיות כנה עם עצמי, אני מנסה לכתוב בעברית. העברית מקשה על ההסתתרות. על ההסתרה. זה כמובן בא על חשבון הכיוונון העדין שהשפה האנגלית מאפשרת.

על הגרמנית אני לא מצליחה להתגבר עדיין. קשה לי לתפוס אותה כשפת שימוש. אני כל כך מתלהבת מהדקדוק שלה, עד כדי כך שהיא הפכה אצלי למן משחק מתמטי או לוגי, למרות ה-35 במאי שקניתי בברלין, למרות שאני מנסה לקרוא כתבות בעיתונים, ולמרות שיש לי כמה וכמה שירים בגרמנית ב-MP שלי. ושלמדתי בעל פה חלק מהלורליי.

תרגום, עריכה והגהה הם לא רק דברים שאני עושה כדי להתפרנס, אלא גם מהמקצועות הכי חשובים בעיני, מבחינה תרבותית ואנושית (ולכן התסכול הרב שלי מלעסוק בהם במקום הזה ובזמן הזה). נדמה לי שדרכם אפשר להבין יותר את כל מה שחשוב מאשר בכל דרך אחרת.

במיוחד אני אוהבת ספרים שהשפה היא אחד ה"גיבורים" בהם. לא כסגנון כתיבה, אלא ממש כמשתתפת. אני גם מאוד אוהבת ספרים שמקורם בספרדית או פורטוגזית. אני מאוד אוהבת את סאראמאגו, למשל. הספר האהוב עלי ביותר מתוצרתו הוא "תולדות המצור על ליסבון". הגיבור הראשי הוא מגיה. הגיבורה הראשית היא המילה "לא".

אתמול קראתי ספר בשם "בודפשט", שלכאורה עונה על כל הדרישות שלי מספר שיגרום לי הנאה. הסופר הוא ברזילאי (שיקו בוארקי), הגיבור – סופר צללים, הגיבורה – השפה ההונגרית. חלק ממני שאני לא מכירה, שפה שכמו שהיא סתומה בעיני, כך היא מעוררת בי תחושת קרבה, ואפילו געגועים, ואני אפילו לא יודעת למה.  למרבה הצער, ולמרות התשבחות שחלק לו סאראמאגו ("משהו חדש אירע בברזיל עם יציאתו לאור של הספר הזה", לא פחות), לא נפלתי מהרגליים. לא יודעת, אולי לא הייתי במצב הרוח המתאים. ובכל זאת, משפט אחד נשאר, ובגללו כל המלל הזה.

"הונגרית, השפה היחידה בעולם, לפי הלשונות הרעות, שהשטן מכבד אותה".