אני לא יודעת כמעט כלום על בנגלדש, חוץ מזה שמוחמד יונוס בא משם, ושחיים שם הרבה יותר אנשים ממה שניתן לצפות לגבי מדינה שאני לא יודעת עליה כלום (למעשה, זה אחד המקומות הצפופים בעולם, אוכלוסייה 147,365,352 נפש על שטח של 144,000 קמ"ר (133,910 קמ"ר אדמה), קצת פחות מגודלה של מדינת איווה. ותודה לספר העובדות). אבל על הצביעות הליברלית, החומר רק ממשיך להצטבר.

מחצית מ-147 מיליון הבנגלדשים חיים מפחות לדולר ליום. ועד לאחרונה היה שם משהו שנראה כמו דמוקרטיה. בחודשים האחרונים, מסתבר, שוררת שם חוסר יציבות פוליטית, מאחר והאופוזיציה טוענת שמפלגת השלטון התעסקה עם הסקרים. אי לכך ובהתאם לזאת, ביום חמישי האחרון הכריז נשיא המדינה על "מצב חירום", השעה את הבחירות שהיו אמורות להתקיים ב-22 בינואר, ולא קבע תאריך חדש. 

מצב החירום, כמובן, נותן למשטרה סמכויות נרחבות, ומבטל את רבות מזכויות האזרח. כמו בכל מקום שבו היה דבר כזה. מצב החירום כולל עוצר בכל הערים הגדולות, ביטול התקשורת החופשית, וכו' וכו' וכו'. 

וכותרת שראיתי היום בסוכנויות אומרת כך: "מצב החירום בבנגלדש טוב לעסקים, אומרים היצואנים". נשיא איגוד יצרני ויצואני הלבוש הבנגלדשי אומר: "אנו מברכים על מצב החירום, כי הוא יביא יציבות למדינה ולפחות יבטיח אווירה ידידותית לעסקים".

איפשהו, נראה לי ש"נערות הטלפון" של יונוס יסתדרו טוב יותר בלי מצב חירום.