יש לי משהו אחד לומר ליריב בן אליעזר – תודה, בשם כל המין הנשי. כמה שגברים כמוך יתרחקו יותר מנשים, כך ייטב לעולם. למרבה המזל, יש גברים רבים שאינם כמוך, ושיודעים מצויין את ההבחנה בין להתייחס לאישה כמו בן אדם לבין להתייחס לאישה כמו בהמה. לרוע המזל, יש גם גרועים ממך. איזה מזל שמערכת המשפט מתפקדת לפעמים.

ולגבי חיים רמון, הסיפור עורר בי תהייה אחת מרכזית. כל המידע שהיה בידי בעניין הגיע מהתקשורת, באופן טבעי. עד הבוקר, הייתי בטוחה שאין ממש בסיפור ושהוא יזוכה. מעניין אם זה קשור באיזושהי צורה לאישתו היקרה. ואם כן, איזו הפרכה יפה לכל טענותיו של קצב…

תוספת מתוך הכרעת הדין (ותודה לשוקי על התקציר) לגבי חלקה של התקשורת בפרשה: "לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו… תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט". (מאחר וכל מי שאני מכירה הופתע מהפסיקה, אני חושבת שזו צביעות לדבר על "משני הצדדים").

עוד משהו לפרס וכל שאר עורכי סקרי "האם העם חושב שפסק הדין מוצדק" וכו': קודם כל, אם חיים רמון הוא הקורבן, אז למה הוא היה צריך לסלף את העובדות ולהביא עדים שישקרו בשבילו? דבר שני, אם חלקים נרחבים מה"עם" חושבים שזה דבר לגיטימי לדחוף לשון, לתקוף מינית ואף לאנוס אישה (כמו למשל האיש האלמותי בכתבה על קצב שאמר את המשפט האלמותי "מי שלא לוקח כלב מי שנותנת כלבה"), האם השופטים צריכים להתחשב בזה? ודבר שלישי, אם דעתו של הציבור לגבי פסק הדין מעניינת מישהו, ו"בית המשפט של העם" (עלק) זה כל מה שצריך, למה אנחנו טורחים להשקיע כל כך הרבה במערכת משפטית ולא עוברים ישר לאנרכיה או נאציזם, שבהם נהוגים הדברים האלו? ופרס, יש סיבה מסויימת שאתה מעוניין דווקא עכשיו לחתור תחת סמכותה המקצועית של המערכת המשפטית ולערער אותה?

[אה, וכמעט שכחתי. אהבתי את מה שאמרה הבחורה מהסיפור של רמון בטלוויזיה עכשיו. הזכיר לי קצת את הקטע של מיטל דוהן ב-weeds ביום ראשון האחרון. הנה לפניכם צורה הומנית של סירוס].