אני מתחילה קצת להציף את עצמי בפוסטים, אבל אין מה לעשות, אני זקוקה לקצת אנטי קליימקס תרבותי אחרי הסערה שעוררה בי את כל דחפי הפליימינג הישנים, שרידים של השתתפות ממושכת מדי בפורומי אקטואליה.

ולדי מ"רייטינג רמזורים", שהצליח משום מה להרגיע אותי בתגובות האינטליגנטיות שלו (תודה, אגב), כתב באחת התגובות לפוסט שלו בעניין המרתיח ההוא על הנטייה למצוא מדי פעם שעיר לעזאזל ולטפול עליו את כל תחלואי החברה הישראלית, ואז לסקול אותו באבנים בכיכר העיר, והתייחס לזה כאל "אקטיביזם" וכאל משהו שלילי. רציתי להגג על זה קצת.

קודם כל, אני מכחישה שיש לי נטייה כזאת – לא למצוא שעירים לעזאזל, ולא לסקול. בהחלט יש לי נטייה – למעשה, לא הייתי קוראת לזה נטייה, אלא אולי אפילו דרך חיים – לשפוט ולבקר. שני דברים שבעיני הם מהותיים לאדם וחיוניים, למעשה – הכרחיים (אם כי כמובן לא מספיקות) – לקיומו של מוסר. ואני לא מרגישה שום צורך להיות, או בעצם – מרגישה צורך לא להיות – פוליטיקלי קורקט, מאחר והפוליטיקל קורקטנס בהקשרים אלו מעקר בעיני את הפואנטה ומהווה בעיקר כיסוי לפחדנות וצביעות. (ועוד דבר לגבי הסקילה – התשובה המסורתית שלי – If you can't take the heat, stay out of the kitchen).

מטבע הדברים, יש דברים בולטים יותר ובולטים פחות. ידוע לנו שתופעת הגזענות היא לא תופעה נדירה במחוזותינו – זה נכון, ומעולם לא טענתי אחרת. אבל כשאנחנו מתייחסים לתופעה בצורה פרקטית, כדאי מאוד שנתייחס למקרים קונקרטיים. אנחנו הרי לא עוסקים כאן בפילוסופיה מופשטת, אלא בבעיות אמיתיות. ובאופן טבעי, לא כל המקרים הקיימים ייכנסו לשדה הראייה שלנו. כשהם נכנסים, אז צריך להגיב אליהם.

דבר נוסף – מה זה בעצם, שעיר לעזאזל? אנחנו הרי לא מדברים כאן על אדם שלא עשה כל רע ושמעלילים עליו עלילת שקר. אנחנו כן מדברים על מישהו שעשה משהו רע, אבל שהוא לא היחיד שעושה זאת. כאן אפשר לשאול – אם האדם בסך הכל נותן ביטוי למשהו שלא הוא המציא, האם הוא אחראי על זה? התשובה שלי על זה היא כמובן כן. הנסיבות חשובות, ויש להתייחס אליהן (העניין ה"מערכתי") אבל עד גבול מסוים. אני מחזיקה בדעה שיש דבר כזה, אחריות אישית על מעשים, ושגזענות בפרט ומילים בכלל (בעיקר במדיום ציבורי ועוד מדיום פופולרי) הן מעשים. כך שיש מקום גם לשיפוט האישי וגם להתייחסות לעניין המערכתי. בו זמנית, בד בבד, לסירוגין, איך שתרצו, אבל לא או / או.

אז נכון, מודעות זה דבר מוגבל, בעיקר בעידן התקשורתי, וקשה עד בלתי אפשרי לשמר אותה למשך זמן – ה"עניינים" חייבים להתחלף בקצב מהיר בעולם רודף הריגושים שלנו. ומדי פעם מישהו נתפס בקלקלתו, והופך לחגיגה, שלפעמים בהחלט אפשר לראות אותה כסקילה. אבל בגלל זה צריך לפטור את האשמים? נכון, זו לא ה-דרך לפתרון אמיתי של תחלואי החברה, רק חלק ממנה. אבל חלק שאי אפשר לוותר עליו. איך תשנה נורמות ביד אחת אם ביד השנייה אתה נותן להן לגיטימציה?

ובואו נשאל את עצמנו בכנות, לא נמאס לנו כבר לשמוע את התשובה "אבל כולם עושים את זה"? לא נמאס לנו כבר שלאף אחד אין אחריות על כלום? אם זרובבלה לא עשתה שום דבר ואין שום טעם להתייחס אליה, אז מה עשו אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, חיים רמון, משה קצב, וכל שאר הליצנים שדופקים לנו את החיים, ולפעמים גם הורגים אותנו? וחוץ מזה, ואם כולם היו קופצים מהגג?

***

ביום שבת החלטתי שוב שאני חייבת פיקולו, אבל הפעם ברצינות. 10 שנים ניגנתי בחליל צד. אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לנגן, אבל דבר אחד חסר לי בכל הנוגע לנגינה – כושר התמדה, ו/או מוטיבציה. מאז הצבא אני מנגנת בהתקפים, פעם במספר חודשים. זה די מבאס לנגן על כלי כמו חליל צד לבד – אני לא מכירה אף פסנתרן חובבן או נגני כלי נשיפה רדומים, שרוצים לנגן סתם בשביל הכיף בלי פרוספקטס להקמת להקה ויציאה לסיבוב הופעות באירופה (אין מצב ללהקה. אני קלאסית בכל רמ"ח אברי (אבל אני מוכנה לשקול מוזיקה דרום אמריקנית אחרי ששמעתי מה הם עושים עם חליל)). ושוקי מסרב לקרוא תווים, למרות שרכשתי בחנות החליל בניו-יורק שתי חוברות מכובדות של דואטים לחליל וגיטרה.

אבל חוץ מכל מזה, יש לי מן קטע כזה – בכל פעם שיוצא לי לשמוע את ליאור איתן מנגן את ה"פיקולו אספניול", אש מתחילה לבעור בעצמותיי, והיא לוחשת לי –"את חייבת פיקולו". למה? ככה. בעצם, לא ככה. כי "את חייבת לנגן את הדבר הזה". האתגר, כנראה. בדרך כלל, זה נמשך כמה ימים ואז דועך. הפעם החלטתי להתייחס לעצמי ברצינות, מתוך תקווה שאולי זה גם יגרום לי לנגן קצת יותר, אפילו אם רק עם עצמי, כי איזה הרכב שפוי בדעתו זקוק לפיקולו?

אז הסתכלתי באינטרנט, הלכתי לכמה מקומות, ובסוף הגעתי לגינצבורג. ועכשיו אני בעליו הגאה של פיקולו משומש מתוצרת יפנית במחיר מציאה. הצליל נפלא, תודה ששאלתם, אבל מאחר ופיקולו הוא לא סתם חליל קטן, אלא כלי בפני עצמו, אני עוד לא נשמעת יותר מדי טוב. אבל מה, אין לי תווים, ולפיקולו אין דו נמוך, כך שיצירות לחליל זה לא ממש מן העניין. ולפני שאני רוכשת את ה"פיקולו אספניול", כדאי מאוד שיהיו לי כמה אטיודים באמתחתי. בקיצור, טרם הסתיימו תלאותיי, אז אל תעצרו את נשימתכם בציפייה ל-CD.

(אגב, אין סיבה מיוחדת לקשקושים האלו על הפיקולו. בטח שלא פוליטית, מדינית, כלכלית או פילוסופית. אולי זה תוצר של תחושת אשמה קלה על הסירוב העיקש שלי להשתתף במשחק חמשת הדברים).