לדבר על ה"זכות" להחזיק בתפיסות ועמדות ומחשבות מסויימות זה דבר מגוחך. לכל אדם "זכות" לחשוב כל דבר. "זכותם" של אנשים לחשוב שהשואה לא התקיימה מעולם. "זכותם" של אנשים להאמין שיהודים / ערבים / שחורים הם גזעים נחותים, ו"זכותם" אף לחשוב שלעולם יהיה טוב יותר בלעדי הגזעים האלו. ואת ה"זכותם" אני שמה בכוונה בתוך גרשיים, מאחר וזה קצת דבילי לדבר על זכות כשאין באמת שום צעד, אולי חוץ משטיפת מוח אקטיבית ועינויים, שאפשר לעשות כדי לגרום לבן אדם לחשוב או לא לחשוב משהו לאחר שהוא כבר חושב אותו. (כמובן שיש גם שיחה, שכנוע וחינוך, אבל הם בדרך כלל לא רלוונטיים כשמדובר באמונות יסוד מהסוג הזה, וממילא אנשים כאן בדרך כלל חושבים שאין בהם טעם בשום עניין).

בדרך כלל, כשמדינה ו/או חברה מגבילה חופש ביטוי באמצעות חקיקה, היא לא מגבילה את חופש הביטוי של אנשים שמחזיקים בדעות כמו אלו שפירטתי להלן או דעות שדומות להן, אלא דעות שנמצאות בקוטב השני, שקוראות ליותר פתיחות ולא ליותר סגירות. מדינות שמגבילות באופן בוטה חופש ביטוי עושות את זה בדרך כלל מטעמים טוטליטריים.

במדינה דמוקרטית וחברה חופשית (פחות או יותר), המבחן הוא לא האם מותר לאדם לחשוב דברים מתועבים כמו אלו שפירטתי, דברים שעומדים בסתירה לערכים בסיסיים של מדינה דמוקרטית וחברה חופשית, וגם לא האם מותר או אסור לו להביע אותם בפומבי. המבחן נמצא בהתייחסות אליהם. המבחן נמצא בשאלה מה קורה כאשר ערך היסוד הזה – חופש הביטוי – מנוצל לרעה, עד כמה היחס החברתי, הנורמות החברתיות, חסינים נגדו, הופכים את הניצול לרעה הזה לטריוויאלי, לא רוצים לשמוע אותו, מעיפים אותו מהבמה הציבורית, אומרים – זו לא דעה לגיטימית, ובוודאי שלא אופציה לגיטימית שמנחה פעולות. כי שלא נשלה את עצמנו או נשחק אותה תמימים – מכל אחת מה"דעות" האלו נגזרת סדרה ארוכה של פעולות. אנחנו רואים אותן בשטח, כאן ועכשיו, גם בלי שמפרטים בפנינו את הרציונל שעומד מאחוריהן.

היעדר חינוך ובסיס נורמטיבי של דמוקרטיה וחירות מביא את העניין עד אבסורדום. במיוחד בישראל. אנשים חושבים שמדינות אחרות צריכות להגביל את חופש הביטוי של, נניח, מכחישי שואה, בחקיקה – דבר אווילי מאין כמוהו, ומנגד, שהם צריכים להגן על זכותו של האחר לרמוס קבוצות אוכלוסייה שלמות ואת ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית והחופשית (וגם היהודית, אגב), או לפחות שזה לא מחובתם לצאת נגד הדברים האלו באופן גלוי, כולל ביצוע של צעדים נחוצים.

בסופו של דבר, גם אלו לא המציאו את הגלגל. גזענות תמיד היתה, כמו מחלות רבות אחרות. טבעית כמו צרעת. וכמו צרעת, גם בה יש לטפל. "דעות" כאלו לא יכולות לעבור בלי תגובה. אל מול ה"זכות" להגות אותן, נמצאת חובתנו להוקיע אותן. זה לא עניין של חקיקה, אלא אך ורק של פעולה אזרחית. חקיקה רלוונטית רק במקרים שבהם מדובר בקריאה פעילה לביצוע של מעשי אלימות, מה שמכונה "הסתה", וגם שם אני לא כל כך בטוחה שזה הפתרון. כל דבר אחר, נמצא בידיים שלנו. אם יש לנו עניין כמובן בדמוקרטיה וחירות, ולא רק במראית העין שלהן. אם לא, אז שתשחק הזרובבלה לפנינו, ושיהיה לכם לבריאות. רק אל תדברו איתי על "חופש ביטוי".

***

פרט להוקעת העניין באמצעות כתיבה, כדאי אולי לבקש מאתרים דמויי וובסטר שלא נקטו בשום צעד שיסירו את הבלוג שלכם (למה לא, שתהיה חלוקת תוכן קצת יותר הגיונית). וכמובן, לבטל את המנוי על "מעריב" (למישהו יש בכלל מנוי על "מעריב"?), להחרים את NRG (מישהו בכלל קורא את NRG?) או לפחות לשלוח להם איזה דוא"ל מחאה. (כמובן שאם למישהו יש עוד רעיון מה אפשר לעשות כדי לא להחליק את העניין לתהומות הנשייה, אני אשמח לשמוע).

וקצת כבוד למי שכן עשה קצת יותר מ"לדבר על זה" – אביעד מגרייפס (וגם את אוזרוקס יש לציין לשבח על הטיפול הלא ישיר אך המאוד בוטה בעניין).