נדב, שנענה להצעתי לדרוש ממנהלי אגרגטורים שממשיכים להפיץ בלוג גזעני להסיר את הבלוג שלו, עורר סערה זוטא ואוסף של תגובות, חלקן מספיק צדקניות ומתחסדות כדי לגרום לי לרצות להגיב.

ראשית, יש לומר שפוסטי ההבהרה היו גרועים מפוסט המקור. לא היה בהם כלום חוץ מאפולוגטיקה באמת לא אינטליגנטית במיוחד, שרק מחמירה את המצב. בן אדם לא יכול לשנות את תפיסת עולמו הגזענית בתוך שלושה ימים, כי מישהו באינטרנט אמר משהו. צר לי, אני לא מאמינה בזה. ואני גם לא מאמינה בקיומם של הסברים לגזענות. אין שום דבר שמצדיק בעיני התייחסות לקבוצה שלמה של בני אדם, אפילו אם הם ה"אויב" ה"שחור-לבן" שלנו, בצורה כוללנית. אין שום דבר שמצדיק בעיני פרסום במדיה ציבורית שמגיעה לקהל רחב של הבעת תמיכה בסטריליזציה של עם. אין שום דבר שמצדיק בעיני המשך הפצה של פרסום כזה. בעיקר לא שימוש מעוות במושג "חופש הביטוי", שבעיני אינו מושג ריק, ואינו מושג פרוץ, אלא עניין בעל ערך רב, ודבר חיוני לתפקוד תקין של מדינה דמוקרטית.

עוד דבר שיצא החוצה בצורה די בוטה הוא חוסר הביטחון המוזר של כל מיני אנשים שמנסים להגן על איזשהו קונספט ריק שנקרא "בלוגוספירה", ובעיקר חוסר ביטחון שנוגע לעניין האגרגטורים ומעמדם. כל מיני תגובות הזכירו לי באופן חשוד את "הטיעון לא משכנע, להרים את הקול".

קודם כל, יש לציין שאגרגטור, תהא התנועה בו דלילה ככל שתהא, הוא מדיום של הפצה, ולא מדיום אוטומטי של הפצה. יש לו מנהל אנושי, שבוחר מה להכניס ומה לא, לפי קריטריונים מסוימים. כמו שהוא בוחר מה להכניס, הוא יכול לבחור גם מה להוציא. בכל זאת, המציאות לעולם לא נשארת סטטית. הפגיעה היחידה שיכולה להיות בהרמוניה, אנרגיות או וואטאבר, היא להתייחס אל המציאות כאל חומר סטטי (בפנג שווי, למשל, זה אפילו יותר קיצוני – הכנסת משהו חדש, אתה נדרש להוציא משהו ישן, כדי לא לתקוע את זרימת האנרגיה).

הדברים לגבי הבחירה תקפים אפילו יותר כשמדובר בעורכים בעיתון. מי ששמם עורכים בעיתון, שמם גם כצנזורים. זו עובדה. אין עיתון גדול מספיק שיכול להכיל את כל תכני המציאות. העורך הוא אותו אדם שמקבל משכורת כדי לבצע, בין השאר, את הסלקציה – מה ייכנס ומה יצונזר – יישאר בחוץ. זו תהיה צביעות גדולה לטעון אחרת. וצביעות גדולה אף יותר היא לטעון שיש קריטריונים אובייקטיביים ובלתי תלויים בשיקול דעתו של העורך לקיום של בחירות כאלו, כמו למשל על אלו בלוגים להמליץ. אפילו ברשת הישראלית הדלוחה, יש מספיק אפשרויות בחירה.

כל התגובות המצטדקות שראיתי מצידם של מנהלי אגרגטורים ועורכים מלמדות רק על דבר אחד – ניסיון נואש להתנער מאחריות אישית. אני יודעת שזה לא דבר כל כך פופולרי בעידן ובמקום שבו אנחנו חיים, אבל בעיני אנשים מוחזקים אחראים לחלוטין על מה שהם בוחרים לעשות או לא לעשות, ובתוך זה גם על מה שהם בוחרים לפרסם או להימנע מפרסום.

***

מאחר ורייטינג באמת מעניין אותי רק כקוריוז, אין לי מושג כמה תנועה מגיעה אלי מאגרגטורים למיניהם. הדבר היחיד שאני יודעת, חוץ, בעצם, מזה שאני לא יודעת כלום, הוא שיש מקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני לא רוצה חברים גזענים, למשל. אני גם לא רוצה להצטרף ל-KKK או לכת. ואני לא רוצה להיות "מקובצת" ביחד עם בלוגים גזענים. מצד שני, יש גם מקומות שאני כן רוצה להיות בהם – אני אולי מיזנטרופית, אבל לא עד כדי כך – ולכן ההצעה להסיר את קורא ה-RSS היא מגוחכת.

הדרישה היא להסרת הבלוג האישי של המבקשים מהאגרגטור, לא להסרת כל בלוג אחר. יש הבדל משמעותי בין זה לבין מה שטוענים נגד זה. כשאני אומרת שאני רוצה שיסירו אותי בגלל שאני לא רוצה להיות תחת קורת גג עם בלוג אחר, מסיבות כאלו או אחרות, אני מנסה לשכנע את בעל האגרגטור בדברי ובסיבות לצעד הזה, אבל מאחר ומדובר בבני אדם בוגרים בעלי יכולת לקבל החלטות בעצמם, אני יכולה גם להיכשל במלאכת השכנוע הזאת, ושהתוצאה תהיה שהבלוג שלי לא יהיה שם, והבלוג הגזעני כן.

לא אמרתי לאף אחד מעולם "תוריד אותה או ש…", אלא רק "תוריד אותי", ואם זה נדרש אז גם "כי…". מנהל בלוגיש, למשל, שאל. עניתי. התשובות שלי לא מקובלות עליו, ואין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, חוץ מלהמשיך ולנסות עד שאדרש להפסיק. זה מה שנקרא "ניסיון שכנוע כושל".

הייתי שמחה אם אנשים היו משתכנעים במה שאני מאמינה בו. הייתי שמחה אם אנשים היו מבינים למה אני חושבת שהעניין הזה כל כך חמור, עד כדי כך שנדרש צעד כזה, עד כדי כך שנדרש להקדיש לו מספר אסטרונומי של פוסטים בקנה מידה שלי. ניסיתי להסביר. יתכן שלא עשיתי את זה בצורה הטובה ביותר, ולו רק בגלל שאני באמת מאמינה שלא צריך להאכיל אנשים עם כפית באמצעות סיסמאות פרובוקטיביות וקצרות.

בכל מקרה, אני אמשיך להאמין שרק מניסיונות כאלו ומניסיונות לעורר איזשהו דיון עמוק יותר יכול לצאת משהו שיש לו ערך, אולי אפילו פעולה משותפת. ואני אמשיך להאמין בזה גם אם אמשיך להיתקל בקירות. (לא סתם אהבתי את השם של הארגון הצרפתי הזה, "ילדיו של דון קישוט").