אחרי שטחנתי עד דק את ענייני הגזענות (אגב, כולכם צריכים להגיד תודה על כך שלא שטחתי בפניכם את כל ההיבט השואיסטי של העניין, ותודה למפעיל בלוגיש שנאלץ לספוג את כל ההיבט הזה במקומכם. ממש ישו האיש) (אני יודעת, זה לא קל) ואת ענייני האגרגטורים, הגיע הזמן לעניין נוסף – העננה הגדולה שמרחפת מעל ראשינו כאן, ה"בלוגוספירה". האם יש דבר כזה? מה זה הדבר הזה? האם הוא "ערך עליון" מהסוג שחשוב לוותר את כל הוויתורים שבעולם כדי לשמור על שלמותו? האם יש לו בכלל שלמות כזו?

לא כל כך מזמן התעסקנו כאן שם ובכל מקום בשאלה "מה זה בלוג". בכל זאת, אנשי האינטרנט, הבלוגרים ביניהם, זכו בתואר "איש השנה" של הטיים, זכו בבחירות לקונגרס ולסנאט, פתחו עם הילארי את הקמפיין וקיבלו מננסי יחס של עיתונאים ומובילי דעה לכל דבר. בזמן האחרון אני מרגישה (ואני לא יודעת אם יש לתחושה הזאת בסיס במציאות) פחות עיסוק ב"מי אני" – הבלוג, ויותר עיסוק ב"מי אנחנו" – ה"בלוגוספירה הישראלית". בכל זאת, הישגי הבלוגוספירה האמריקנית ממש מעוררים קנאה.

אז קודם כל, תרשו לי לומר לכם שה"אנחנו" הזה הוא כרגע בעיקר מה שהיו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה – בורגנים (ובעיקר בורגניות) משכילים עם יכולות ביטוי ורבליות גבוהות. רובינו גם עושים בדיוק את מה שעשו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה, רק בלי הפסיכואנליסט (תהליך החילון טרם הסתיים, כנראה). ומאחר ואנחנו כאן חיים בימיה האחרונים של פומפיי, אנחנו גם די נראים כמו ימיה האחרונים של פומפיי (כן, קצת ייאוש. בכל זאת, אני בן אדם, ומקומה של התקווה הוא בסוף. הפוסט).

אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את הצורך הזה בקהילתיות מנחמת, בהטפה למקהלה או לפחות בסביבה ידידותית. אין לי שום דבר עקרוני נגד הפרוייקט של המשפחתובלוגיה או משחקי חמשת הדברים, רק דבר אישי. אחרי הכל, גם אני פעם שוטטתי ברשת בניסיון למצוא קהילה, "מקום שלישי", ולפעמים זה גם הלך לתקופות מסוימות, והיה בעל ערך רב בעיני. אבל אנחנו חייבים לזכור שלא המצאנו כאן שום גלגל. הטכנולוגיה שונה, האנשים הם אותם אנשים. ובמקום שבו אין חברה, לא תהיה "בלוגוספירה". כל מה שיהיה, כל מה שיש, זה רק אשליה, או יותר נכון – ניסיון נואש לבנות אשליה ורודה ומעוורת אל מול המציאות העגומה.

שלא תבינו לא נכון – אני עדיין מאמינה שבלוגים יכולים לשנות, גם כאן. אני גם מאמינה שבורגנים כמונו יכולים להיות ה"אוונגרד" של השינוי. אבל ניסיון לשנות שלא מבוסס על המציאות אינו שווה יותר מנפיחה, ולא ישפיע יותר מנפיחה. היתרון במדיום הזה בעיני הוא בדיוק ביכולת להרחיב את מעגל הדיון ולהעמיק אותו, לקרב ולחזק, לצאת מעצמנו ולעשות דברים בתוך החברה. אבל לא באמצעות רתימת העגלה לפני הסוסים.

איזשהו מחקר שטרם התבצע קבע, לפי כותרות העיתונים, שיימצא כי הבלוגים הישראלים לא עשו שום מהפכה. מי שמדבר על "בלוגוספירה" היום, ועוד יותר ממנו מי שמנסה "להגן" עליה, עושה בדיוק את אותו הדבר.

***

ימים יפים עוברים עלינו. עוד לא סיימנו את עניין "הילדים בני 8 מקבצים נדבות בגשם – צריך לעקר את כל הערבים שלא יתרבו", והנה עולה לדיון "בעיית הבדואים" ב-ynet. מוסיף כתב יפה. אין לי יותר מדי מה להוסיף על זה, רק לומר כפרה-אמפטיב – הבעיה נמצאת בהצגת הבעיה. שאלת אשמתו של שי דרומי היא עניין שההחלטה עליו נמצאת בידי בית המשפט, ובית המשפט הוא היחיד שצריך לקבוע האם האיש פעל כדי להגן על עצמו במסגרת חוק העונשין הקיים, סעיף 34, ללא הפטור האוטומטי החדש (שעדיין לא הפך לחוק), או לא. כל זמן שהעניין נמצא בבית המשפט, זה נראה לי מאוד לא ראוי לתת לדרומי במה בפורום. ומי שרוצה להתייחס לבעיה הרחבה והמורכבת, שלה סיבות רבות ומורכבות, כ"בעיית הבדואים", די ברור לאלו פתרונות לבעיה הוא מכוון.