[במאמר מוסגר – גם אני חשדנית וצינית – לגבי פרסומים פומביים וכל סוג של אקסהיביציוניזם. אני לא מבטלת את האפשרות שגם הפוסט הראשון וגם הפוסט הזה הם תרגילי יח"צ מחושבים היטב. ועם זאת, לצורך העניין אני אתייחס אל שניהם כאל ביטויים אותנטיים ואמיתיים של עמדות, דעות ורגשות, ולו רק בגלל ה"מתוך שלא לשמה"].

יש לי חוסר טולרנטיות עמוק ורגשי לגזענות. אני באמת סובלת מאובססיית שואה, לא בצחוק, ולא למדתי "שואה" בבית הספר, אלא מאנשים פגומים וכואבים, שהיו קורבן לצורה המזוקקת ביותר והקיצונית ביותר של מה שיכול לצמוח מגזענות. בעיני, גזענות זה הגבר בן ה-80 שמדבר על המורה שאמר לילדים בכיתה שלו "אתם צריכים להתבייש שהילד הזה, שהוא לא משלנו, יודע גרמנית יותר טוב מכם", והעלבון והפגיעה ניכרים היטב בעיניים שלו, אפילו בגיל 80 (לא, לא סבא שלי. סתם איש אחד בסרט "רחוב הבישוף"). כשאני רואה ו/או שומעת ביטויים של גזענות, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא על התוצאות האפשריות שלה, ובעיקר על אותם אנשים שכלפיהם זה מכוון, האנשים הרגילים, הפשוטים, שיישאו את הביטוי הזה בליבם עד גיל 80, עד מותם. כעלבון, כמעגל קסמים של שנאה וייאוש, כפצע שאי אפשר לסגור. לי זה גורם לתחושת כאב. פצע שעבר בירושה.

באותו אופן ובערך מאותן סיבות, קשה לי מאוד עם שנאה, ועם כעס. ולכן, מאז הפוסט ההוא ועד הפוסט החדש שלך, התפוגגה ה"חימה הקדושה", נעלמה ה"שנאה היוקדת", וחזרה האמונה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה, אפילו בטווח זמן כל כך קצר. [אגב, שוב במאמר מוסגר – השכתוב משפר את העניין רק במעט. היה עדיף להסיר, בעיקר לנוכח הפוסט החדש. אין שום דבר פסול – ולהיפך – בצנזורה עצמית. צנזורה עצמית, במקרה כזה, תלמד רק על בגרות ויכולת ללמוד מטעויות].

לכל צורה של גזענות תמיד יש סיבות, ואם לשפוט מהפופולריות של העמדות האלו – סיבות די משכנעות, ובעיקר – סיבות די מפתות, מאחר והן מפשטות את העולם ומספקות וודאות פיקטיבית. אבל זה לא אינסטינקט. זה לא קיים אצל תינוקות בני יומם ("הוכח מחקרית"). זה חינוך, התנייה חברתית, משהו שלימדו אותנו. לימדו אותנו שכדי להגדיר את עצמנו, אנחנו צריכים לדרוס מישהו אחר, ולא ניכנס לניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות והטעמים האפשריים לכך. ואפילו אם זה לא היה משהו שלימדו אותנו (ובכל מקרה, התניות חברתיות כאלו הופכות ממילא ל"טבע שני"), ואפילו אם זה "אינסטינקט" – אנחנו בני אדם, שינינו כבר את רוב האינסטינקטים והרפלקסים שלנו, חיסלנו מחלות שהטבע יצר, הפכנו את העולם על פיו, לטובה ולרעה. גם את זה אנחנו יכולים לשנות. ברמה האישית וברמה התרבותית.

אז אל תגידי "הלוואי". תילחמי. באינסטינקט, בפחד, בייאוש. את צעירה מכדי להתייאש. תיישמי את ההמלצות שלך עצמך. תאמיני שזה אפשרי. מה את יודעת, אולי מתישהו זה יזיז משהו למישהו, אולי מתישהו זה יביא לשינוי ויצליח ליצור את העולם המאוד לא אוטופי שעליו את מדברת.

אמרת שמה שאת עושה זה "להסתכל על המציאות המעוותת שלנו וליהנות ממנה כמו מקרקס שהליצנים בו אוכלים אחד את השני בעודם בחיים". אם יותר לי להציע ניסוח אחר של העניין, ניסוח שמתאר את מה שאני חושבת שאני עושה כאן – להסתכל על המציאות המעוותת שלנו, מתוך מטרה לחשוף את העיוותים, להעלות אותם אל פני השטח, מאחר והצעד הראשון לפתרון של בעיה הוא ההכרה בקיומה, ומתוך ניסיון לעורר דיון, רחב ככל האפשר, שיכלול כמה שיותר אנשים אכפתיים שחשים ייאוש מהמצב, שבסופו אולי יפסיקו הליצנים לאכול אחד את השני בעודם בחיים.

אני לא מכחישה שקשה מאוד לאהוב בני אדם בעולם הקשה שבו אנחנו חיות. למעשה, גם לי יש רגעים שבהם נדמה לי שהפתרון הטוב ביותר לבעיות האנושות יהיה אסטרואיד. אבל, את יודעת מה, יש כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה עושר אנושי לצד כל הגועל נפש, ורגעי ההתגלות שלו הופכים את כל העניין לכדאי. וחוץ מזה, כמו שאמר דוד אבידן,

מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת.

[אני רק רוצה להדגיש – אני לא מדברת כמחנכת או ככל דבר דומה. אין לי שום יומרות כאלו. אני מדברת רק כבן אדם שמנסה למצוא שותפים למאבק].

***

תוספת – אני, בניגוד לאחרים, לא חושבת שיש משהו רע בזה שהעניין הגיע ל"ידיעות", להיפך. אני חושבת שלפחות בדברים שאני ראיתי שקשורים לסיפור הזה, קרו כמה דברים חיוביים מאוד. היה ים של זבל, נכון, כמו בכל דבר. אבל בתוך ים הזבל, הועלו כמה נקודות חשובות, התקיימו כמה דיונים מעניינים, כמה עניינים, כמו גזענות, חופש ביטוי, מרחבים ציבוריים ופרטיים ועוד עלו לרגע למעלה ועמדו במוקד הדיונים האלו, יצאנו קצת מעצמנו, עשינו משהו. וזה בהחלט עשייה, ומהסוג החיובי. הכתבה בעיתון היתה, כדרכה של התקשורת הממוסדת כשהיא מתייחסת לבלוגים, מטומטמת (ואיפה המגיהים בעולם הזה, פור הבנס סייק??) ומיותרת כשלעצמה, אבל העיקר שקלינגר הוזכר בה והשם שלו אויית נכון (בחיבה, רק בחיבה…).