הו, הייאוש (או – איזה יום נפלא היה לי היום)

אמרתי לעצמי שאני רוצה להירגע קצת עם כמות הפוסטים האסטרונומית הזאת, שמזכירה לי את הימים הראשונים של הבלוג (רק בלי ההתלהבות והשמחה), אבל בשביל מה יש לי בלוג אם לא לפרוק עומסים? אז בקיצור, תשמעו סיפור (אחד מיני רבים, באופן טבעי (בכל זאת, אני חיה בישראל), אבל לנוכח התחושות שעורר בי העניין, אני מניחה שהיה כאן איזשהו אלמנט של סף).

את הבוקר פתחתי היום בהשתוללות היסטרית בסניף בנק. אם יש משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו, זה חוסר אונים מול טמטום משווע. האינטרנט אמנם מאפשר לי להימנע כמעט כליל מכל מגע פיזי עם בנקים, אבל לפעמים בן אדם צריך, כשארנקו מתרוקן, להוציא כסף מהכספומט. אז הלכתי לכספומט. מסך המגע היה פגום. האישה שניסתה להוציא כסף לפני התייאשה והלכה. אני החלטתי להתעקש, ואחרי סדרה של ליטופים עוצמתיים, חשבתי שלחצתי על "משיכת מזומנים". אחר כך חשבתי שלחצתי בטעות על 50 שקל (בזבוז של 1.21 שקלים, להוציא כל כך מעט), וכבר אמרתי לעצמי, נו, טוב, נצטרך להוציא שוב בערב, נעמוד בזה. דמיינו לעצמכם את הפתעתי כשלפתע פלט הכספומט שטר של 50 דולר.

50 דולר? מה יש לי לעשות עם 50 דולר? אני די בטוחה שבאוטובוס לא מקבלים דולרים. וגם במכולת ובמקום שבו תכננתי לרכוש ארוחת צהרים. נו, שויין, אמרתי לעצמי, ניכנס לבנק, בטח יסדרו את זה תוך 5 דקות. בתור בן אדם לא כל כך נאיבי, יש לי לפעמים רגעים של אמונה מוגזמת בבני אדם.

אז נכנסתי לבנק. ניגשתי לדלפק. סיפרתי את הסיפור לבחורה שישבה שם. להפתעתי, הסתבר לי שאני שקרנית נוראית שמנסה לעבוד על הבנק ושאין שום דבר שיכולים לעשות בשבילי. אמרתי לבחורה: אולי תצאי איתי רגע החוצה ותראי שהכספומט עושה בעיות? והבחורה השיבה, במילים אלו ממש – בי נשבעתי: "אבל אני לא צריכה להוציא כסף". עוד לפני שההלם מהטיפשות של התגובה הזאת נחת עלי, הוסבר לי שאני צריכה ללכת לבנק שלי (לא אותו בנק), ולהוציא תדפיס שיוכיח שמשכתי 50 דולר. לתומי שאלתי אם אין אפשרות, בכל זאת, עולם מתקדם וממוחשב, שהחברים בסניף הבנק האמור יבדקו ברישום של הכספומט שלהם האם הוצאתי 50 דולר. הובהר לי שזו באמת דרישה מוגזמת, מופרכת וחסרת בסיס. שהם יעבדו? מה חשבתי לעצמי.

בשלב שבו הבחורה הסתובבה ברחבי הבנק עם רישיון הנהיגה שלי והפנתה אותי לאיזו איריס, די איבדתי את עשתונותיי. הייתי לא נחמדה על גבול ההיסטריה, והגבול הזה נחצה כמה דקות לאחר מכן, לאחר שאיריס לא שיפרה את המצב. כן, לקוח עצבני על גבול ההיסטריה זה דבר מאוד לא נעים, איריס. תאמיני לי, אני יודעת. יצא לי לשבת במקומות שבהם נאלצתי להתמודד עם לקוחות הרבה יותר עצבניים ממה שהייתי הבוקר. ביניהם כאלו שבילו חופשה שלמה בלי המזוודות שלהם, או סברו שמשרד הביטחון הרס להם את החיים. 99% מהלקוחות העצבניים נרגעים בשנייה שאת נותנת להם תחושה שמישהו מתייחס אליהם ברצינות, ומנסה לפתור את הבעיה שלהם, ולא כשקרנים עלובי נפש שיש לנפנף כמה שיותר מהר ושיגידו תודה שבכלל מתייחסים אליהם. מניסיון. בשביל האחוז הנותר יש אנשי ביטחון. ואני לגמרי שייכת לרוב כאן. זה די ניכר מהעובדה שאני מתחילה למרר בבכי אחרי כמה דקות של עצבים (כן, בכיינית גדולה אני).

בקיצור, בזבזתי עוד כ-10 דקות מחיי עם איריס ועוד דגנרטית אחת, שהבהירו לי שאין שום סיכוי שאני אצליח להיפטר היום מ-50 הדולרים האלו או לראות מהם שקלים. הכספומט, לטענתן העיקשת, בלי ביצוע של שום בדיקה, עובד מצויין, הוחלף לא מזמן ומיליון אנשים הוציאו בו כסף אחרי (לתומי חשבתי שאי אפשר לבדוק דבר כזה), וכמובן שכל התמוטטות העצבים שלי היא הצגה שמטרתה היחידה לגזול עוד שקל של עמלת המרת מט"ח מכיסו של ברונפמן. האיחור שלי הלך והפך למוגזם, אי לכך, החלטתי לנטוש, בברכת "לכו תזדיינו" (שאני רק מצטערת שלא הצלחתי להוסיף לה עוד כמה ביטויים שקשורים לסוסים בהונגרית ולחזירים ממין נקבה בגרמנית, מפאת משך הזמן הלא ארוך שנדרש לי כדי לבצע יציאה דרמטית, שבוודאי ערערה את סיפי הבנק).

בצר לי פניתי לסניף הבנק שלי באזור, כדי לנסות ולהחליף את הדולרים הארורים, עם עמלה, בלי עמלה, כבר לא הזיז לי – רק רציתי לסיים את הסיפור. ואז הסתבר לי שבגלל שבמדינות נוצריות לא עובדים ביום ראשון, אסור באיסור חמור לבצע כל פעולה בדולרים. אני בטוחה שאם הייתי פישמן או שרי, היו אומרים לי את אותו הדבר בדיוק. חבל באמת שלא יצאו לי בטעות 50 לירות טורקיות ושלא הטרדתי מינית אף אחד. אולי אז הייתי מקבלת יחס שונה. (והמשך היום, למקרה שתהיתם, לא היה הרבה יותר טוב. אחרי פתיחה שכזו, אי אפשר לנצח).

מילא האטימות, מילא הקרטל, מילא זה שאין דבר כזה, לקוח במדינה הזאת, או עובד לצורך העניין, רק רובוטים אינטרסנטים חסרי רגש שכל מטרתם בחיים זה לגזול עוד גרוש מהבעלים או להשתמט מחובתם הקדושה (לא משנה כמה דורכים עליהם). אבל עד לאן יגיע הטמטום? ולמה זה כל כך קשה, למעשה – בלתי אפשרי, לפחות מניסיוני הדל – לשכנע לקוחות ועובדים להתאגד ולפוצץ את החגיגה הזאת על חשבונם, אפילו על דברים גרועים בהרבה מכספומט פגום? איך ומתי הצלחנו להפוך לאומה של עבדים נרצעים?

בחיי, אני רוצה לאינדונזיה (או לכל מקום אחר שבו לא יהיה לי אכפת כל כך).