ניצחון הקלון

החלטת בית המשפט היום בעניין חיים רמון היא החלטה שיש עימה קלון. קלון הוא גם מונח משפטי בהקשר הזה, אבל הוא גם מילה בשפה העברית. מילה שמשמעותה בושה, אובדן כבוד. ההחלטה הזאת היא בושה ובכייה לדורות. שלא לומר, סתירה עצמית שפוגעת פגיעה קשה בבית המשפט עצמו, ובעיקר במאבקן של הנשים על הזכות הטריוויאלית של לא לסבול מהטרדות, ובכל סיכוי שהיה שהמשפט הזה יסייע בשינוי הנורמות העמוקות והמושרשות הטבועות כאן בתחום זה.

לנוכח ההחלטה אני  חייבת לומר שהיה עדיף שהמשפט הזה לא יתקיים, ושהכרעת הדין לא תפורסם בציבור. השופטים במקרה הזה, ותסלחו לי מראש על המילים החלשות מדי, הם עלובי נפש ופחדנים. אילו היו מבטלים את ההרשעה, מילא. אבל מאחר ולא ביטלו אותה, הם מעוררים בי בחילה.

אני רוצה להדגיש כאן שאני מדברת על העניין בכללותו. יתכן באמת שהעניין עצמו הוא טריוויאלי, ושהגעתו לבית המשפט היתה מיותרת. אך מרגע שהגיע לבית המשפט, מרגע שזכה לחגיגה התקשורתית שלה זכה, מרגע שמני מזוז הפך אותו לחוד החנית של המאבק בהטרדות המיניות, ומרגע שניתנה הכרעת הדין כפי שניתנה ואמרה את מה שאמרה, כבר אי אפשר להתייחס לסוגיה כשאלה פשוטה ותמימה של הבנה או אי הבנה של כוונה בנשיקה. זה כבר הופך לעניין אחר לגמרי.

***

בהכרעת הדין נכתב כי גרסתו של רמון לא היתה אמינה, כי שר המשפטים לשעבר עיוות וסילף את התמונה, לא דבק באמירת האמת, הביא עדים בלתי אמינים שתיאמו גרסאות, עסק בהכפשת הנאשמת, כאשר "דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת", והכי גרוע: "הנאשם היה אדיש לשאלה אם קיימת הסכמה אם לאו. הוא לא הקדיש לה מחשבה ונטל סיכון מחושב, כי ההסכמה אינה נתונה".

בנוסף, אמרו השופטים כי הנאשם, שוב, להזכירכם – שר המשפטים לשעבר – חצה בתיק את כל הקווים האדומים, ו"המושג סוב יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו". "תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעיתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט".

השופטים סיכמו ואמרו כי: "התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים" (כל ההדגשות בטקסט – שלי).

אני תוהה, האם גזר הדין, ובעיקר החלק שבו שקובע כי אין קלון בעבירה, מהטעם שהנאשם כנראה למד את הלקח ולא יחזור על מעשיו הרעים, וחוץ מזה הוא במצוקה ומעמדו רם וכו' וכו', הוא חלק מהצעדים הנדרשים האלו.

עוד יותר מעניין אותי מה בדיוק ההיגיון שקושר בין ההחלטה לבין האמירה הזאת שאמרו השופטים היום: "דעתנו היא שככל שמעמדו של הנאשם רם יותר, כך מתחייבות ממנו אמות מידה ונורמות התנהגות גבוהות יותר". זו דעתכם? יופי. אני ממש מאמינה לזה, שלא לומר – רואה את זה קורה בפועל –  לנוכח הגיבוי שלה במעשים.

***

לפני כך וכך הובילו כמה אנשים די חסרי בושה בעצמם קמפיין תחת הכותרת "איפה הבושה" או משהו כזה. ההכרעה היום נותנת להם תשובה לא רעה.

הבושה לא אבדה, היא רק שינתה כיוון. מי שצריך להתבייש היום במדינת ישראל הוא כל מי שאכפת לו מהמדינה, כל מי שטרם התדרדר לציניות, כל מי שמאמין שיש ערך בשמירת החוק, שיש כבוד בעבודה קשה, בהשקעה ובמסירות, כל מי שחושב שמן הראוי להתייחס לזולת בתרבותיות, בנימוס וברגישות, אפילו אם הזולת הזה הוא אישה או ערבי. כל מי שחושב כך ומאמין בזה, לא מקיים קשר עם מציאות החיים כחלק מעם הסגולה הזה כאן.

משהו חייב להיעשות מיד

למרות שאני עוסקת בעיקר במילים, אני מאוד מחבבת מספרים. אז בואו נעסוק קצת במספרים.

בישראל חיים 7,124,600 נפש. בשנה שעברה נרשמו 274 תקריות גזעניות כלפי ערבים.

בצרפת חיים 62,752,136 נפש. בשנה שעברה נרשמו 213 תקריות גזעניות כלפי יהודים.

ברוסיה חיים 142,893,540 נפש. בשנה שעברה נרשמו 520 תקריות גזעניות (הם קצת יותר מגוונים בקורבנות. להלן הפירוט: סטודנטים מאסיה ואפריקה שלומדים באוניברסיטאות ברוסיה, אזרחים רוסיים תושבי הרפובליקות האסייתיות והקווקז, מיעוטים, יהודים והומוסקסואלים).

אני רוצה לחזור ולצטט כאן דברים שאמרה ציפי ליבני, שרת החוץ של מדינת ישראל, בכנס למלחמה באנטישמיות שנערך בירושלים בפברואר השנה: "60 שנה בלבד לאחר סיום השואה, אנחנו ממשיכים להיות עדים לתופעות גזעניות ואנטישמיות בעולם, המאיימות על מדינת ישראל. משהו חייב להיעשות מיד".

ליבני, wannabe ראש ממשלה יקרה שלי, את שומעת את עצמך? משהו חייב להיעשות מיד.

איך אומרים, כן , כן, בטח.

***

לסקר המזעזע הזה אין שום תירוץ. לא מלחמה, ולא "הם התחילו" ולא שום דבר. לא 62 שנה אחרי השואה. ורק אל תגידו לי "מה מפתיע" או "אין חדש". כן, אין חדש. האנטישמיות היהודית אין בה שום חדש, והיא בהחלט תהליך שרק הולך ותופס תאוצה בימי וימאר שלנו. זה לא משנה שום דבר מתחושת הבחילה לנוכח נתונים כל כך מחרידים. זה לא משנה שום דבר מתחושת הייאוש. וזה לא משנה שום דבר מתחושת החורבן.

הפנאטים בחומש רוקדים סביב עגל הזהב שלהם וקוראים לו "הלכה", הירשזון מנסה לעורר רחמים, עמיר פרץ חושב שכמו שביצע את הקריסה הכי מהירה בתולדות ישראל יבצע את הקאמבק המהיר ביותר (אם ברק וביבי יכולים אחרי כמה שנים, למה לא לנסות עוד לפני), אולמרט עוד מראה את הפרצוף שלו בציבור, ואנחנו קוראים לקצה הקרחון הזה גשם. בלעעע.

חיים של אחרים

אני רוצה לכתוב על הסרט הזה, "חיים של אחרים" (או בשפת המקור, ""Das Leben der Anderes) כבר זמן מה. רבים כבר כתבו עליו. היללו אותו. אפילו נתנו לו את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בתחום הזה, אין לי יותר מדי מה להוסיף. אני לא קולנוענית ולא מבקרת קולנוע, ואין לי שום יומרה לכך. אבל הסרט הזה נגע בצורה משובחת ביותר בדברים שאני מדברת עליהם כשאני מדברת על מוסר, ולכן נדמה לי שבכל זאת כדאי שאני אגיד עליו כמה דברים (די הרבה דברים למען האמת. זה כבר יושב קצת זמן…)

להמשיך לקרוא

יום זכויות הצרכן הבינלאומי

אמנם זמני קצר משהו בתקופה האחרונה, אבל היום הוא יום זכויות הצרכן הבינלאומי, ואת היום הזה חשוב לציין. אני מציינת אותו בלינק לאחת מהיצירות שאני הכי גאה בהן, מניפסט צרכני שחיברתי בשנת 2005 תחת הכותרת:

הכוח לעם – על חרם צרכנים ככלי דמוקרטי

תקראו ותהנו, או תקראו ותבכו, איך שבא לכם.

פילוסופים צרפתים צריכים לדרוש תוספת סיכון

קראתי אצל יובל שבודריאר החזיר את נשמתו לבוראו. אני חייבת לציין לצורך הגילוי הנאות שיש לי בעיה עם פילוסופים צרפתים (בעיקר כי אני חושבת שלפחות אלו שנחשפתי אליהם לא הוסיפו שום דבר חיובי על דבריהם של החברים מגרמניה, ומה שהם כן הוסיפו רק הזיק, לפחות בתחומי המוסר, ואני גם ממש לא יכולה לסבול שפה שלא הוגים בה את רוב האותיות הכתובות, והשוביניזם התרבותי שלהם הוא אחד הדברים הכי פחות מוצדקים ביקום בעיני, ולא ניכנס לזה עכשיו…).

אבל –

בשנים האחרונות נדמה לי ששמעתי על כל מיני פילוסופים (הוגים, נניח) צרפתים שמתו מסרטן, בריכוז חריג. וחוץ מזה היה לי די משעמם בעבודה, אז ביצעתי מחקר קטן, וראו מה מצאתי:

בודריאר 1929-2007 (77) – סיבת המוות – "מחלה ארוכה", כנראה סרטן.

דרידה – 1930-2004 (74) – סרטן הלבלב.
בורדייה – 1930-2002 (72) – סרטן.
ליוטר – 1924-1998 (74) – לוקמיה.
פוקו – 1926-1984 (58) – איידס.
דלז – 1925-1995 (70) – התאבדות (סבל מסרטן ריאות).
לאקאן – 1901-1981 (81) – סיבוכים אחרי ניתוח להסרת סרטן המעי הגס.
סארטר – 1905-1980 (74) – בצקת בריאות.
מרלו-פונטי – 1908-1961 (53) – שבץ.

ברררר…

מדוע אני כותבת בלוג

למרות שיוחאי העליב אותי תוך כדי הזמנתי למשחק החדש שמתגלגל כאן, אני מתכוונת דווקא להיענות להצעה הפעם, מאחר וזו הזדמנות טובה לחדש את הצהרת הכוונות שלי. פתחתי את הבלוג הזה ב-1 ביוני, 2006. הפוסט הראשון, תחת הכותרת "כניעה", הסביר מדוע. רוב מה שכתוב שם עדיין רלוונטי.

אני מאמינה ברעיונות. אני מאמינה בכוחם של רעיונות. אני מאמינה בכוחה של שיחה, בכוחו של דיון. אני גם מאמינה שהדברים האלו הם היתרון היחסי שלי, העיסוק שבו אני יכולה לתרום משהו לעולם. האמונה הזאת לא השתנתה, ואני מקווה גם שלא תשתנה. יש כמה תחומים שבהם ניתן לפעול בכיוון הזה. אחד מהם הוא בלוג.

בניגוד לעבודה פילוסופית, כתיבה בבלוג היא עניין הרבה יותר קצר טווח, הרבה פחות מעמיק, הרבה פחות יסודי. ומנגד, כתיבה בבלוג היא דבר יותר קונקרטי, יותר רגיש למיידי, יותר מחובר למציאות. אלו הם שני קצוות של כתיבה, שמשלימים זה את זה מבחינתי. בפילוסופיה, חייבים לחכות. דברים חייבים לספוג עוד ועוד, להבשיל, להעמיק, לקבל את ממד החוכמה (האהבה כבר נמצאת שם, אחרת אני לא הייתי שם). ובינתיים, דברים מצטברים, ודברים ממשיכים לקרות. זו הדיאלקטיקה של החיים, של הטווח הקצר והטווח הארוך (עניין שאולי שמתם לב שחוזר כאן שוב ושוב, בהקשרים שונים).

אז למה אני כותבת בלוג? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים, יום-יום, ופעמיים בימי רביעי. כדי לשנות את העולם.

או, במילותיו של המנטור הרוחני שלי, אדורנו:

"The only philosophy which can be responsibly practiced in face of despair is the attempt to contemplate all things as they would present themselves from the standpoint of redemption. Knowledge has no light but that shed on the world by redemption: all else is reconstruction, mere technique. Perspectives must be fashioned that displace and estrange the world, reveal it to be, with its rifts and crevices, as indigent and distorted as it will appear one day in the messianic light… But beside the demand thus placed on thought, the question of the reality or unreality of redemption itself hardly matters".