החלטת בית המשפט היום בעניין חיים רמון היא החלטה שיש עימה קלון. קלון הוא גם מונח משפטי בהקשר הזה, אבל הוא גם מילה בשפה העברית. מילה שמשמעותה בושה, אובדן כבוד. ההחלטה הזאת היא בושה ובכייה לדורות. שלא לומר, סתירה עצמית שפוגעת פגיעה קשה בבית המשפט עצמו, ובעיקר במאבקן של הנשים על הזכות הטריוויאלית של לא לסבול מהטרדות, ובכל סיכוי שהיה שהמשפט הזה יסייע בשינוי הנורמות העמוקות והמושרשות הטבועות כאן בתחום זה.
לנוכח ההחלטה אני חייבת לומר שהיה עדיף שהמשפט הזה לא יתקיים, ושהכרעת הדין לא תפורסם בציבור. השופטים במקרה הזה, ותסלחו לי מראש על המילים החלשות מדי, הם עלובי נפש ופחדנים. אילו היו מבטלים את ההרשעה, מילא. אבל מאחר ולא ביטלו אותה, הם מעוררים בי בחילה.
אני רוצה להדגיש כאן שאני מדברת על העניין בכללותו. יתכן באמת שהעניין עצמו הוא טריוויאלי, ושהגעתו לבית המשפט היתה מיותרת. אך מרגע שהגיע לבית המשפט, מרגע שזכה לחגיגה התקשורתית שלה זכה, מרגע שמני מזוז הפך אותו לחוד החנית של המאבק בהטרדות המיניות, ומרגע שניתנה הכרעת הדין כפי שניתנה ואמרה את מה שאמרה, כבר אי אפשר להתייחס לסוגיה כשאלה פשוטה ותמימה של הבנה או אי הבנה של כוונה בנשיקה. זה כבר הופך לעניין אחר לגמרי.
***
בהכרעת הדין נכתב כי גרסתו של רמון לא היתה אמינה, כי שר המשפטים לשעבר עיוות וסילף את התמונה, לא דבק באמירת האמת, הביא עדים בלתי אמינים שתיאמו גרסאות, עסק בהכפשת הנאשמת, כאשר "דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת", והכי גרוע: "הנאשם היה אדיש לשאלה אם קיימת הסכמה אם לאו. הוא לא הקדיש לה מחשבה ונטל סיכון מחושב, כי ההסכמה אינה נתונה".
בנוסף, אמרו השופטים כי הנאשם, שוב, להזכירכם – שר המשפטים לשעבר – חצה בתיק את כל הקווים האדומים, ו"המושג סוב יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו". "תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעיתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט".
השופטים סיכמו ואמרו כי: "התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים" (כל ההדגשות בטקסט – שלי).
אני תוהה, האם גזר הדין, ובעיקר החלק שבו שקובע כי אין קלון בעבירה, מהטעם שהנאשם כנראה למד את הלקח ולא יחזור על מעשיו הרעים, וחוץ מזה הוא במצוקה ומעמדו רם וכו' וכו', הוא חלק מהצעדים הנדרשים האלו.
עוד יותר מעניין אותי מה בדיוק ההיגיון שקושר בין ההחלטה לבין האמירה הזאת שאמרו השופטים היום: "דעתנו היא שככל שמעמדו של הנאשם רם יותר, כך מתחייבות ממנו אמות מידה ונורמות התנהגות גבוהות יותר". זו דעתכם? יופי. אני ממש מאמינה לזה, שלא לומר – רואה את זה קורה בפועל – לנוכח הגיבוי שלה במעשים.
***
לפני כך וכך הובילו כמה אנשים די חסרי בושה בעצמם קמפיין תחת הכותרת "איפה הבושה" או משהו כזה. ההכרעה היום נותנת להם תשובה לא רעה.
הבושה לא אבדה, היא רק שינתה כיוון. מי שצריך להתבייש היום במדינת ישראל הוא כל מי שאכפת לו מהמדינה, כל מי שטרם התדרדר לציניות, כל מי שמאמין שיש ערך בשמירת החוק, שיש כבוד בעבודה קשה, בהשקעה ובמסירות, כל מי שחושב שמן הראוי להתייחס לזולת בתרבותיות, בנימוס וברגישות, אפילו אם הזולת הזה הוא אישה או ערבי. כל מי שחושב כך ומאמין בזה, לא מקיים קשר עם מציאות החיים כחלק מעם הסגולה הזה כאן.