למרות שיוחאי העליב אותי תוך כדי הזמנתי למשחק החדש שמתגלגל כאן, אני מתכוונת דווקא להיענות להצעה הפעם, מאחר וזו הזדמנות טובה לחדש את הצהרת הכוונות שלי. פתחתי את הבלוג הזה ב-1 ביוני, 2006. הפוסט הראשון, תחת הכותרת "כניעה", הסביר מדוע. רוב מה שכתוב שם עדיין רלוונטי.

אני מאמינה ברעיונות. אני מאמינה בכוחם של רעיונות. אני מאמינה בכוחה של שיחה, בכוחו של דיון. אני גם מאמינה שהדברים האלו הם היתרון היחסי שלי, העיסוק שבו אני יכולה לתרום משהו לעולם. האמונה הזאת לא השתנתה, ואני מקווה גם שלא תשתנה. יש כמה תחומים שבהם ניתן לפעול בכיוון הזה. אחד מהם הוא בלוג.

בניגוד לעבודה פילוסופית, כתיבה בבלוג היא עניין הרבה יותר קצר טווח, הרבה פחות מעמיק, הרבה פחות יסודי. ומנגד, כתיבה בבלוג היא דבר יותר קונקרטי, יותר רגיש למיידי, יותר מחובר למציאות. אלו הם שני קצוות של כתיבה, שמשלימים זה את זה מבחינתי. בפילוסופיה, חייבים לחכות. דברים חייבים לספוג עוד ועוד, להבשיל, להעמיק, לקבל את ממד החוכמה (האהבה כבר נמצאת שם, אחרת אני לא הייתי שם). ובינתיים, דברים מצטברים, ודברים ממשיכים לקרות. זו הדיאלקטיקה של החיים, של הטווח הקצר והטווח הארוך (עניין שאולי שמתם לב שחוזר כאן שוב ושוב, בהקשרים שונים).

אז למה אני כותבת בלוג? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים, יום-יום, ופעמיים בימי רביעי. כדי לשנות את העולם.

או, במילותיו של המנטור הרוחני שלי, אדורנו:

"The only philosophy which can be responsibly practiced in face of despair is the attempt to contemplate all things as they would present themselves from the standpoint of redemption. Knowledge has no light but that shed on the world by redemption: all else is reconstruction, mere technique. Perspectives must be fashioned that displace and estrange the world, reveal it to be, with its rifts and crevices, as indigent and distorted as it will appear one day in the messianic light… But beside the demand thus placed on thought, the question of the reality or unreality of redemption itself hardly matters".