למרות שאני עוסקת בעיקר במילים, אני מאוד מחבבת מספרים. אז בואו נעסוק קצת במספרים.

בישראל חיים 7,124,600 נפש. בשנה שעברה נרשמו 274 תקריות גזעניות כלפי ערבים.

בצרפת חיים 62,752,136 נפש. בשנה שעברה נרשמו 213 תקריות גזעניות כלפי יהודים.

ברוסיה חיים 142,893,540 נפש. בשנה שעברה נרשמו 520 תקריות גזעניות (הם קצת יותר מגוונים בקורבנות. להלן הפירוט: סטודנטים מאסיה ואפריקה שלומדים באוניברסיטאות ברוסיה, אזרחים רוסיים תושבי הרפובליקות האסייתיות והקווקז, מיעוטים, יהודים והומוסקסואלים).

אני רוצה לחזור ולצטט כאן דברים שאמרה ציפי ליבני, שרת החוץ של מדינת ישראל, בכנס למלחמה באנטישמיות שנערך בירושלים בפברואר השנה: "60 שנה בלבד לאחר סיום השואה, אנחנו ממשיכים להיות עדים לתופעות גזעניות ואנטישמיות בעולם, המאיימות על מדינת ישראל. משהו חייב להיעשות מיד".

ליבני, wannabe ראש ממשלה יקרה שלי, את שומעת את עצמך? משהו חייב להיעשות מיד.

איך אומרים, כן , כן, בטח.

***

לסקר המזעזע הזה אין שום תירוץ. לא מלחמה, ולא "הם התחילו" ולא שום דבר. לא 62 שנה אחרי השואה. ורק אל תגידו לי "מה מפתיע" או "אין חדש". כן, אין חדש. האנטישמיות היהודית אין בה שום חדש, והיא בהחלט תהליך שרק הולך ותופס תאוצה בימי וימאר שלנו. זה לא משנה שום דבר מתחושת הבחילה לנוכח נתונים כל כך מחרידים. זה לא משנה שום דבר מתחושת הייאוש. וזה לא משנה שום דבר מתחושת החורבן.

הפנאטים בחומש רוקדים סביב עגל הזהב שלהם וקוראים לו "הלכה", הירשזון מנסה לעורר רחמים, עמיר פרץ חושב שכמו שביצע את הקריסה הכי מהירה בתולדות ישראל יבצע את הקאמבק המהיר ביותר (אם ברק וביבי יכולים אחרי כמה שנים, למה לא לנסות עוד לפני), אולמרט עוד מראה את הפרצוף שלו בציבור, ואנחנו קוראים לקצה הקרחון הזה גשם. בלעעע.