זה לא שאין לי מה לומר. אני פשוט מרגישה שאין יותר מדי טעם לדבר. יום השואה 2007 במדינה הזאת הוא סתם עוד יום של חול. וולמארט והפמליה ממשיכים להפריח אוויר חם מהפה, טומי לפיד ממשיך להשמין. ברדיו כבר שנים לא מתאמצים למצוא שירים שיש להם איזושהי רלוונטיות לשואה, או לפחות לשתוק, ואת כל הסרטים שיש כבר ראיתי. וחוץ מזה, אחרי שרואים משהו כמו "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז ,אין כוח להמשיך בחגיגות. זה לא שהיה שם משהו שלא ידענו קודם. ועדיין, לראות את זה מול הפרצוף ובמרוכז, בכל זאת עושה משהו.
אז ישבתי קצת על מאגר השמות של "יד ושם", ארגון הגיבורים והקדושים המעונים (כן כן, זה שמו של המוסד באנגלית). היה יכול להיות אפילו נחמד, לנוכח העובדה שדווקא מצאתי כמה ממצאים מעניינים מכל מיני בדלי פרטים שהובאו לידיעתי לאחרונה, אם המאגר המזורגג שלהם לא היה נופל כל חמש דקות.
***
קראתי באיזשהו מקום לאחרונה, לא זוכרת כבר איפה ומי אמר, שמי שכותב הוא כבר אופטימיסט, כי הפסימיסט לא מרגיש שיש טעם לומר משהו. מה אני אגיד לכם, קצת נגמר לי הסוס. אני מרגישה שהמקום הזה הולך לעזאזל, והאמת, אני לא בטוחה שכל כך אכפת לי. מישהו לא טיפש ולא צעיר אמר לי לאחרונה שהתקווה היא הכרח מוסרי, אפילו אם אין שום סיבה לתקווה, ושזה לא נתפס שלמישהו לא יהיה אכפת מגורל האנושות. אבל מה לעשות שמספיק לראות תוכנית הצלת חיות באנימל פלנט כדי להגיע למסקנה שבני האדם הם באמת דבר מיותר בכוכב הזה, ומה לעשות שאם אין שום תשובה קבילה ל"למה", אז ההכרח המוסרי כבר לא מרגיש כל כך חזק?
***
אם לקח השואה שלנו הוא ניוון ואטימות מוחלטים כל כך, מושרשים כל כך, עלובים כל כך, אם כל מה שלמדנו מהסבל הנורא הזה הוא איך לסחוט ולגנוב בשם רגשות האשמה כלפי חוץ והבירוקרטיה כלפי פנים, אז אפשר להביא מאה אלף עדויות שלפני 2000 שנה השתינו כאן יהודים, ועדיין לא תהיה לנו שום זכות על כלום. כשאת החובות הכי בסיסיות שלנו אנחנו לא חושבים אפילו שצריך למלא.
מדינה יהודית? הצחקתם אותי. קחו את הטלאים הכתומים, החורבות הפאתטיות בחברון ו"זכות הקניין", מיי אס. קחו את מצעדי החיים שלכם וה"רק מילאתי פקודות" (אח, בנק לאומי, החוק אומר, מה?), קחו את האיסורים והחרמות, את הביזוי והחרפה והזילות והגזענות והשוביניזם והטמטום והשחיתות. תמשיכו להגן על החירות המדהימה לעשות את כל זה, ולהכפיש את כל מי שרוצה שיהיה אחרת. כן, אין לנו ארץ אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא מזיז את התחת והולך לשבת בכיכרות בשמש בגשם בברד וברוח כדי שהיא תהיה אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא צועק במלוא גרונו עד שהגרון ניחר כדי שהיא תהיה אחרת. כי כל מי שעושה את זה הופך אוטומטית ל"שמאלני" "בוגד" או "פוסט ציוני טפו". זירמת האפתיות, השמרנות ("ערכים" קוראים לזה אנשים כמו גדי טאוב. "תכנים"), ה"הגנה העצמית" הלמינגית החמימה, היא כל כך הרבה יותר נוחה.
ובאמת, בשביל מה לעשות משהו? למי יש כוח להילחם בטחנות רוח? עוד כמה שנים, והם ימותו. ולא יהיה דור שלישי, אם זה תלוי באריאנה מלמד (בשבילי, לרוע המזל, זה כבר מאוחר מדי). למה צריך את זה, להבין לאן דברים יכולים להגיע, לחיות עם הפחד הזה, לחיות עם התובנות האלו, עם הרגישות הזאת, לחשוב שאפשר לעשות משהו נגד החזרה הנצחית של ההיסטוריה, שאנשים יכולים להשתנות. סבבה, אין בעיה. רק שאף אחד לא ידבר איתי על זיכרון, על גרמניה, על פולין או על הכחשה. את מה שישראל עושה היום בתחום הכחשת השואה, אף דביל אוסטרי, בריטי או פרסי לא יצליח לנצח.
***
אה, אגב, לגבי השטות הזאת של קוד אתי לבלוגרים, יש לי רעיון מופלא – קודם כל נפתח קוד אתי לחיים – אולי אסא כשר פנוי להובלות – אחר כך נדבר.
