תמיד אחרי אירועים מזוויעים כמו הטבח בווירג'יניה מתחילים אנשים לתהות את התהיה המוצדקת למדי, האם הכתובת היתה על הקיר. האם ניתן היה למנוע. האם ניתן יהיה למנוע אירועים דומים בעתיד. ולעיתים קרובות – קרובות מדי, למעשה – הדיונים בעניין הזה הופכים מדיונים ראויים ורציניים לקשקושים דביקים, מלאי צביעות ומחליאים. קראתי כל מיני קלישאות ביומיים האחרונים, אבל עניין המחזות די הגדיש את הסאה…

צ'ו, דרום קוריאני עם גרין קארד שטבח 32 בני אדם באוניברסיטה בווירג'יניה שלשום ואז התאבד, היה מתבודד. לא סתם מתבודד, אלא מהסוג שאנשים שנתקלים בהם חושבים שהם בעלי פוטנציאל להיות רוצחים סדרתיים. הוא למד אנגלית כמקצוע ראשי, היה אנטיפת בצורה קיצונית, דחה כל ניסיון להתיידדות מצד חבריו לכיתה, וכתב טקסטים רוויים באלימות. עד כדי כך רוויים באלימות, ששלחו אותו ליועץ או משהו כזה. לפי טענת שוטר אנונימי אחד, בתיק של צ'ו או בחדר שלו נמצא מכתב מודפס בן 8 עמודים שבו הוא מקלל נשים ובני עשירים, וטוען כי "גרמתם לי לעשות את זה".

מישהו, חבר לכיתה או משהו כזה, העלה לרשת את שני המחזות שכתב צ'ו. "מר בראונסטון" ו"ריצ'רד מקביף" (אגב, מקביף זה לא הרשע מ"חזרה לעתיד"?). הוא כותב: "כשקראנו את מחזותיו של צ'ו, זה היה כמו משהו מסיוט. המחזות כללו אלימות מעוותת ומקאברית, תוך שימוש בכלי נשק שלא הייתי אפילו חושב עליהם".

הבחור כותב שהיסס אם לפרסם את המחזות או לא (רק בגלל שהוא לא ידע אם זה חוקי או לא), אבל, "הייתי חייב לשים את עצמי בנעליו של האדם הממוצע שחוקר את הסיטואציה הזאת. הייתי רוצה לדעת כל מה שיכולתי על הרוצח כדי להבין מה היה יכול לגרום לבן אדם לעשות משהו כזה, ובתקווה למנוע דבר כזה בעתיד. בנוסף, אני מקווה שזה יעזור לאנשים להתחיל ולגלות אכפתיות כלפי אחרים, לא משנה כמה שהם נראים מוזרים, בגלל שאם זה היה סוג כלשהו של ניסיון להשיג תשומת לב, אז הוא היה צריך לקבל אותה לפני זמן רב".

נשמע נכון וטוב, אז הלכתי לקרוא את המחזות. זה בסדר, הם די קצרים. לתדהמתי גיליתי כמה דברים:

א. הם לא משהו.

ב. הם כוללים הרבה קללות, שמנוסחות בצורה די ילדותית.

ג. רוב האלימות, לפחות בבראונסטון, היא מדומיינת. לגבי ההתעללות המינית לכאורה שבה מאשימים את בראונסטון, נראה כי זו מטאפורה, נוסח "פתח לי את התחת" שלנו.

ד. כלי נשק שהחמוד מלמעלה לא היה חושב עליהם – לא מצאתי דברים כאלו. ציפיתי למצ'טות מיוחדות, משהו מהתיק של מנגלה או לפחות לדברים שראיתי בלונדון דאנג'נס. כלום. בשיא של מקביף האישה מאיימת על בעלה במסור חשמלי, כי היא חושבת שהוא הולך להרביץ לה והטריד מינית את הילד שלה. נו, באמת. מסור זה כלי נשק שלא היית מסוגל לחשוב עליו?

סתם תהיה, כמה הרוויח הסרט האמריקני "המנסרים מטקסס", על כל גרסאותיו והמשכיו? או אולי הסרט "המסור", והמשכיו? אני אגיד לכם – "המסור" הראשון נעשה בתקציב של 1.2 מיליון דולר והרוויח – שימו לב – 102,917,722 דולר ברחבי העולם. יותר מחצי מזה – בארה"ב לבדה.

אז מה למדתי מהמחזות האלו? קשה לי לומר שלמדתי משהו על צ'ו או על מה שגרם לו לעשות את מה שעשה. אם לא הייתי יודעת שכותבם הוא הטובח מוירג'יניה, הייתי יכולה לחשוב שיש כאן בן אדם ששואף להיות תסריטאי סרטי האימה סוג ז' הבא (לפעמים זה דווקא די משתלם, מאחר וחלקם הופכים לקאלט מטורף), ומי יודע, אולי אפילו יש לו סיכוי. האמריקנים האלו לפעמים הורגים אותי עם הצביעות שלהם.

***

ובכל זאת, כמה נקודות למחשבה – מתיאורים שונים של ההתנהגות שלו עולה בהחלט תיאור של סוציופט או בן אדם שסובל מדיכאון כבד. ואכן, בכמה מקומות אמרו שצ'ו לקח אנטי-דפרסנטס (כנראה תוצר של הייעוץ?). שותפיו לחדר אמרו שההתנהגות שלו קצת השתנתה בשבועות האחרונים – שהוא התחיל לקום יותר מוקדם (חמש וחצי במקום שבע) או לישון יותר מאוחר ויותר כבד, ונהיה יותר אלים ובלתי צפוי.

עוד פריט מידע מאלף כאן הוא הדברים שאמר סוחר הנשק שממנו רכש צ'ו את אחד מכלי הנשק שבהם השתמש. "הוא היה ילד קולג' נקי ומסודר. אנחנו לא מוכרים כלי נשק אם יש לנו איזושהי מחשבה שהרכישה היא חשודה", אמר הבחור, בעלי חנות הנשק Roanoke Firearms ג'ון מארקל. צ'ו רכש את הנשק והתחמושת 36 ימים לפני הטבח. הוא שילם 571 דולר. מאחר והוא היה תושב חוקי וקבוע (עם גרין קארד) ולא הורשע בשום עבירה, הרכישה היתה לגיטימית לחלוטין.

מעניין באמת איפה נמצאת הבעיה. ומה בדיוק צריך להבין ולעשות כדי למנוע את הישנותה.

***

עוד משהו מטריד בכל הסיפור הזה הוא ההיסטריה שנכנסו אליה בדרום קוריאה. הנשיא, נשיא המדינה כאילו, רץ להתייעצויות דחופות ושחרר שלוש הודעות הזדהות מ"עומק ליבו". עיתונים בקוריאה סיפרו על חייה הקשים של משפחת צ'ו במדינה. הקוריאנים בארה"ב הביעו צער, בושה, התחילו לגייס תרומות, ובעיקר, התחילו לחשוש – מ"פעולות נגד" שיופנו כלפי דרום קוריאנים בארה"ב, באשר הם דרום קוריאנים. גם כאן, מעניין איפה נמצאת הבעיה.

אגב, לפי משרד ההגירה והמכס האמריקני, יש יותר סטודנטים דרום קוריאנים בארה"ב מאשר סטודנטים מכל מדינה אחרת. בשנה שעברה הגיע מספרם של הסטודנטים הדרום-קוריאנים בארה"ב ל-93,728, לעומת 76,708 מהודו ו-60,850 מסין. זה סתם מעניין.

***

וחשבתי רק שכדאי אולי לציין שהיום נהרגו לפחות 183 בני אדם בפיגועים בבגדד. לא יודעת למה, נראה לי רלוונטי לכאן.