מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם
האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול…
יש בשיר הזה, "מחכים למשיח" של שלום הגדול, מעין ביטוי מזוקק של תמצית הישראליות המיואשת. ניצול ציני של מיסטיקה ורוחנית, גישת ה"הכל ביזנס", "הכל כסף", הימורים, קפה שחור, סיגריות, טיפשות, ראש קטן ויהירות שלטונית. אולי בגלל זה משמיעים אותו כל כך הרבה בימים האחרונים? אולי בגלל זה אני שמה לב לזה שמשמיעים אותו?
רוח בלהות מרחפת על פני העולם. רוח הבלהות של ה"גלובליזציה". הקפיטליזם המאוחר מגיע לשיאו. צדדיו החיוביים וצדדיו השליליים עוברים לקנה מידה אחר. והעולם כמרקחה. האפקטים מורגשים בכל הגלובוס, אפילו בפינות הנידחות ביותר. במקרים רבים, מגיע מצב העניינים לכדי משבר. לא פיצוץ הכל, לא מהפכה רדיקלית, אלא אינסוף נקודות מפנה, צמתים, מרכזי שינוי. אבולוציה. דברים זזים. אנשים זזים. הסברים נדרשים. ראשים עפים. מהבחינה הזאת, ישראל לא מחדשת ולא ממציאה שום דבר, בייחוד לא בתחום משבר האמון בשלטון הלאומי. אולי פרט לדבר אחד – עומק הייאוש, מידת התבוסתנות האזרחית.
(אופס, סליחה, עצרת המונים).
כיכר רבין, שבע בערב, התקהלות ליד בנק דיסקונט.
צודק שמעון פרס. בימינו, לא ממש צריך לקבל כמובן מאליו כל מה שבן אדם זורק לנו ביחס לפרטי ה"היסטוריה" או פרטים רבים אחרים. אפשר לבדוק אותם ברשת. אבל טומי לפיד כנראה חי במאה הקודמת, וחושב שהוא יכול עדיין לפלוט שטויות שקריות בצורה דמגוגית, ושנקבל את זה כמובן מאליו. למה? כי הוא אמר. כי הציבור מטומטם.