השבוע הבנתי סוף סוף מה כל כך הקפיץ אותי בענייני החוק נגד עישון הזה. עד כדי כך, שבתקופה שבה אין לי שום עניין בכלום חוץ מכמה עניינים מטרידים מאוד במישור האישי, ובוודאי אין לי שום מוטיבציה וכוח לכתוב כאן, אני יושבת ושופכת על השטות הזאת מילים כאוקיאנוס שעלה על גדותיו.
במקרה נתקלתי בידיעה הזאת על הפרחה שחשבה שתתלבש על החוק הזה כדי להוציא כמה ג'ובות והשופט שזרק אותה מכל המדרגות, והבנתי. וזה לא היה ניצול החוק לרעה, כי זה ממש לא משהו חריג או ייחודי לחוק הזה או בכלל, אלא מה שאמר השופט בפסיקתו. ואני מצטטת: "יש להעריך את מאמציהם הכנים של אלה הנושאים את דגל ה'אכיפה האזרחית' ופועלים למען יישום החוק ואכיפתו. עם זאת, סבורני כי יש לנהוג במשנה זהירות בבחינתו של כל מקרה ומקרה, שמא תשנה ה'אכיפה האזרחית' פניה ותהפוך מכלי המשרת את האינטרס הציבורי, לכלי זמין המנוצל להתעשרות שלא כדין של הפרט".
קריאת הפסקה הזאת הכניסה אותי לדיכאון עמוק. התחלתי לחשוב לעצמי, אה, אז יש אכיפה אזרחית בישראל? או בכלל איזשהו סוג של אזרחות? פעילה? כבר שנים אני מנסה למצוא אותה. אוקיאנוס של מילים שפכתי על הניסיונות האלו. כתיבה, דיונים, פגישות, תוכניות, הצבעות בבחירות, כל הזמן רק לשבור את הראש ולחשוב, איפה הקו האדום של הציבור בישראל? מתי הוא יגיד – עד כאן? למה אי אפשר לקבל ממנו, כציבור וכיחידים רבים, שום דבר חוץ מהסברים למה אי אפשר, לא צריך, אין טעם, אין סיכוי, ככה זה?
להמשיך לקרוא