והנה, שוב הגיע לו יום חגי. בשנה שעברה כתבתי כאן את זה. צר לי לבשר ששום דבר לא השתנה. חוץ מהזמן שעבר, מה שאוטומטית הופך את המצב להרבה יותר גרוע.
פעם אמרתי שיום השואה הוא בעיני יום חג, כי זה היום היחיד בשנה שבו אני לא מרגישה כמו ספלינטר עם האובססיה שלי, היום היחיד שבו כולם מעמידים פנים שאכפת להם. גם זה כבר לא נכון. אפילו קיוסקים ומכולות כבר לא נסגרים בשש. בהוט, כך דווח לי, בחרו לציין את היום בהקרנה חגיגית של הסרט הרלוונטי JFK, והחשוב מכל – פתחו איזה ערוץ גרמני או טורקי או מה שלא יהיה כדי שכולנו נוכל לצפות באופן שבו אברם מציין את יום השואה (הסרט השחור, איזה יופי של טאץ'), ובבאלאק כמובן. ובמקום עבודתי המזוויע החליטו החלטה מנהלתית מטומטמת נוספת מיני רבות, שבמקום לציין את האירוע הקבוע בחוק עלינו להמתין כמו ילדים טובים ולצפות באופן שבו בן שלום ברננקי מציין את יום השואה (בלי סרט שחור. הם בינלאומיים שם בארה"ב, דהיינו, 27 בינואר). אני באופן אישי העדפתי להימלט על נפשי. כמה אפשר להתעסק בשטויות כששישה מיליוני יהודים ועוד כמה לא יהודים רובצים על גבי?
האמת, אני כבר לא מבינה מה הטעם הגדול ביום הזה. אחרי 60 שנה, מישהו צריך סוף סוף להודות שבעיקר שכחנו, ושלא למדנו כלום. הלימוד נותר יתום ללא נלמד וללא לומדים, הזיכרון האישי לא מעניין אף אחד, שירקבו שם לבד בחושך הפולנים האלו, והניסיון הנואל ליצור יישות אבסורדית בשם "זיכרון לאומי" הסתבר ככישלון חרוץ. גם העסק הזה הסתאב בצורה חסרת תקנה. ולהתייחד ולציין אני יכולה, וגם עושה, בכל יום אחר. ולכן, באופן אישי וחד צדדי החלטתי שאני מבטלת את החג הזה. מחר יש לי יום חופשי, וכוונות רציניות לעשות שופינג סוער. או לישון. אולי יום אחד בעתיד הלא רחוק יאפשרו לי הגרמנים להתחקות על שורשי ותהליך ההסתאבות הזה, ולבדוק אם יש מקום אחר בעולם שבו אפשר להציל אותו. עד אז, אני משתדלת להחזיק מעמד, מתוך בחילה יומיומית עמוקה.
***
ובכל זאת, היה לקח אחד שרציתי לציין כאן, הלקח היחיד המשמעותי בעיני מכל ה"סיפור" הזה של השואה. וב"סיפור" אני מתכוונת להרס, לקריעה, לסבל ולייסורים, שמקורם באותו אירוע היסטורי וסופם אינו נראה לעין. והלקח הזה הוא ההכרה, הידיעה למעשה, מה יכול לצאת מדברים שנראים לנו כל כך "טבעיים". גזענות או כל התייחסות אל אינדיבידואלים כאל נציגים של קבוצה כזו או אחרת. הנטייה ה"טבעית" לאדישות לייסורי הזולת. ה"דחף" למצוא את מי להאשים. הרצייה החברתית. הפחד. הבינוניות. ההליכה בתלם. האינטרסים. חדלות האישים. הקטנוניות. הנטייה האוטוריטרית. כל הדברים האלו שאנחנו רואים סביבנו כל יום בקנה מידה כזה או אחר. לפחות אני. דברים שיצרו את האירועים הזוועתיים ביותר בתולדות האנושות, והרבה אירועים גרועים יומיומיים בסדרי גודל שונים. איך אמר גרוסמן ב"עין ערך אהבה", "השואה היתה לו רק המעבדה שיצאה מדעתה, שהכפילה פי מאה את מהירותם ואת עוצמתם של התהליכים האנושיים כולם".
זאת האמונה הבסיסית שלי. אני לא מאמינה ב"פלנטה אחרת", אני לא מאמינה שלקבוצת בני אדם יש טבע קבוע מראש ובלתי משתנה. לא משנה אם היא מתאפיינת כ"עם", "דת" או "גזע". ואני מאמינה שבני אדם מסוגלים לכל דבר, בין אם לרע ובין אם לטוב. כל אדם בקבוצה בוחר, גם אם בדרך של לא לבחור, והבחירה הזאת מתבצעת בלי הפסקה, כל רגע מחדש. בחירתו של האטום בתוך התא, של האבן בתוך הגשר. דיאלקטיקה, כמובן, זה תמיד שם המשחק.
***
לא עזבתי את הבלוג. הבלוג עזב אותי. זו תקופה של אכזבה, ייאוש ולפעמים גם שברון לב. לא תקופה של כתיבה.
