נכתב על ידי חררדו לייבנר, פעיל התחברות-תראבוט, תנועה שותפה לחד"ש

הדרישה הליברמנית להתנות זכויות אזרח בחובת נאמנות למדינה היא דרישה פשיסטית טיפוסית, שלא רואה את האזרחים ממטר ומניחה שכל קיומם הוא למען ישות לא ברורה שקוראים לה המדינה.

גישה דמוקרטית רואה את יחסי הנאמנות בין האזרח למדינה באופן הפוך. כדי שתהיה הצדקה לקיומה של המדינה היא חייבת בנאמנות לאנשים החיים בגבולותיה. זכויות האזרח הן חלק מהביטוי לאותה נאמנות או אם תרצו, לריבונות, לבעלות, של התושבים במדינתם. האזרחות אמורה להיות זכות בלתי מותנית של כל תושב החי בגבולות המדינה. זו צריכה לשרת אותם, את האזרחים, לשרת את הצרכים והאינטרסים של כלל האזרחים והאזרחיות.

בישראל קיימת מציאות מעוותת, שבה המדינה מתיימרת לשרת רק חלק מאזרחיה – ומתנערת בגלוי ממיעוט גדול של אזרחים ערבים. בפועל, במדיניות העקבית של ממשלות ישראל, שאינה מוצהרת, המדינה גם מתנערת מהרבה מאוד תחומי אחריות לרווחתם של רוב אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים. חוסר הנאמנות של מדינת ישראל כלפי תושבי עיירות הדרום, לדוגמא, בא לידי ביטוי במצבן החברתי הירוד, בשימוש הציני במשך עשרות שנים תושביהם ככוח עבודה זול למפעלים של מקורבים לפוליטיקאים השליטים, בשימוש בהם כבשר תותחים. צריך הרבה תמימות כדי להאמין שברק, אולמרט או לבני יצאו למבצע הצבאי נגד עזה מתוך דאגה אמיתית לתושבי שדרות, שעליהם צפצפו במשך תקופה ארוכה.

חוסר הנאמנות המוצהרת של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא גורם מרכזי לחוסר היציבות העמוק של ישראל. המוני ישראלים יהודים מבינים זאת, אבל מעדיפים להאשים את הקורבן מאשר לבחון את עצמם ולהפסיק להשתתף בהדרה השיטתית הזאת. הם מפחדים מההקצנה האפשרית של המיעוט הלאומי בדיוק מכיוון שהם מבינים איך בגידתם המתמשכת של האזרחים היהודים באזרחים הערבים תוביל בהכרח, בסופו של דבר, לאותה הקצנה. במקום לטפל בגורם לקיטוב ולעימות, רוב היהודים בישראל עדיין מעדיפים להסתובב עם בריון צמוד שבהתעצמותו רק יחריף את היחסים הרעועים. אבל אותו בריון הוא דווקא אחד מאותם פוליטיקאים ציניים, שכבר מזמן בגדו בציבור שולחיהם. את ליברמן, יד ימינו של נתניהו בשנות ה-90, המוציא לפועל של מדיניות הפרטה שהעשירה בעלי הון ופגעה קשה בשכבות העניות, רבים מעדיפים לשכוח.

אם אנחנו רוצים חיים אחרים, אנחנו צריכים לתבוע שינוי יסודי, פוליטי, אזרחי וחברתי, ובמרכזו הפיכת מדינת ישראל למדינה הנאמנה לכלל אזרחיה, ללא תנאים וללא הפליות. אז יהיה שוויון בין יהודים לערבים. אז לא יצטרכו עוד מזרחים לטשטש את מוצאם כדי להיות בסדר. אז יפסיקו להתייחס בחשדנות ליהדותם של האתיופים ושל הרוסים, כי זכויותיהם לא יהיו תלויות ביהדותם. במדינה נאמנה לכלל אזרחיה לא ימכרו בזול את נכסי הציבור לטובת בעלי הון ומקורבים ולא יקצצו באכזריות בקצבאות הביטוח הלאומי של החלשים והנזקקים ביותר.

מדינה נאמנה לכלל אזרחיה איננה נוסחת קסם הפותרת הכל. יהיה צורך בהשגת שלום, בשינוי יחסים עם האזור, בשינוי במדיניות הכלכלית, בתיקון עוולות עבר, בהערכה מחודשת של התרבות המזרחית ובהעדפה מתקנת של כל מי שהופלו – כדי ליצור שוויון הזדמנויות, ועוד ועוד. יש הרבה מאוד שאלות סבוכות להתמודד איתן. אבל מדינה המתחייבת לנאמנות לכלל אזרחיה היא התנאי הבסיסי הראשון לשינוי אמיתי.