השמאל הישראלי נמצא בתהליך התרסקות כבר לא מעט שנים. יש ויכוח על המועד או האירוע של תחילת ההתרסקות. אני באופן אישי חושבת שלא הצלחנו להתאושש מההלם של רצח רבין, שהיה הנקודה שממנה התחיל התהליך ההרסני הזה. אין לי ספק שאהוד ברק אחראי במו ידיו על הנוקאאוט שספגה דרך השלום והרציונליות בשנת 2000.
אין לי גם ספק שבנימין נתניהו אחראי במו ידיו על ההתפוררות החברתית שפגעה קשות בעצם מושג הפעולה המשותפת להשגת מטרה, כשהוא רוכב על גל צמיחה עולמי – שכמו ברנרד מיידוף, אף אחד לא חשב אז שיהיה רגע שבו הכל יתפוצץ לנו בפנים – כדי להשיג מטרות מיידיות שאינן בנות קיימא, ושמשמעותן החיובית המרכזית קיימת אך ורק בתוך הסטטיסטיקה ולא מחוצה לה.
אריק שרון ואהוד אולמרט, הירשזון, חיים רמון וכל שאר הגמדים שעשו את "המפץ הגדול" וכבשו את השלטון בסערה קטנה מאוד תרמו עוד כמה מסמרים. הם הקימו מפלגת כלום שהתגאתה בכך ש"התנתקה מכל אידיאולוגיה", והפכו את הקשר בין הון לשלטון ובין פוליטיקה, שחיתות וקשרים למובן מאליו ברמות חסרות תקדים. כך יוצא שראש ממשלה מכהן מעורב באלוהים יודע כמה חקירות וחשדות נגדו, אך עדיין מסוגל להמשיך ולמכור את המדינה לחבריו ובדרך עוד לצאת לשתי המלחמות האכזריות בתולדות המדינה. כך יוצא שראש הממשלה המכהן, הממשלה המכהנת והכנסת המכהנת זוכים לאחוזי תמיכה נמוכים באופן חסר תקדים, והמקום היחיד שבו הם יכולים להשיג איזשהו סוג של תמיכה, שכפי שראינו, גם היא לא ממש בת קיימא, הוא ברגע שהם מפעילים אלימות חסרת פרופורציה שלא משיגה שום תוצאות. וגם זה רק בזמן התרחשותה של האלימות, ולא יותר מדי זמן אחריה.
ואז בא עמיר פרץ, ונתן עוד דחיפה יפה לכיוון תהום ההתפרקות. על הבגידה הזאת כבר שפכתי מספיק מילים כאן.
עד כאן הקטע הפסימי של דברי. אני רוצה, דווקא עכשיו, כשרובינו מלקקים את הפצעים של מערכת הבחירות האחרונה, להציע כאן דרך אופטימית להסתכל על התוצאות, ויותר מזה – דרך מאוד אופטימית לתחילתה של הבנייה מחדש.
תוצאות הבחירות הפתיעו ועודדו אותי במובנים מסויימים. לא בגלל ההווה – ההווה חרא בלבן, בזה גם כן אין ספק – אלא בגלל האפשרויות שהן פותחות לעתיד. בואו נתחיל מזה שלא הליכוד, לא קדימה ולא ליברמן זכו לתמיכה גורפת שתאפשר להם חופש פעולה מלא ליישם את מדיניותם ההרסנית. המפה הפוליטית של אחרי הבחירות תקועה עוד יותר משהיתה לפניהן. נוכחנו לדעת שלמרות גל האלימות הפאשיסטית שדומה היה ששוטף את המדינה, קמפייני ההפחדה בעיקר מעייפים את הציבור. קמפיין ההפחדה המפחיד והמסית ביותר הוסיף לליברמן רק עוד 4 מנדטים, ולא עוד 10. ועכשיו "זה גדול עליה" ו"פעם אחת הספיקה" יצטרכו לריב ביניהם על חלוקת השלל העלוב הזה. הם בעצמם יפרקו את עצמם עד הבחירות הבאות – מפלגת ספינים וסקרים זה לא משהו שמחזיק מים כשצריך לעשות דברים באמת (חוץ מלהרוס, ולהרס יש גבול סופי), ומפלגה שמחזיקה באידיאולוגיה מיושנת שהתפוצצה לכל העולם בפנים לא יכולה לבנות יותר מדי על פרובינציאליות מבוססת הפחדה בעולם שבו הסתגרות אינה אופציה. בעיקר בתקופה שבה כל העולם שאליו אנחנו רוצים להשתייך (OECD) הולך בכיוונים אחרים.
עוד דבר מהצד השני של המפה – מערכת הבחירות עוררה והעמיקה שסע לא נעים בכלל, בין הציבור הרוסי (15 מנדטים) לבין הציבור החרדי (16 מנדטים). כלומר – בין הפרשנות של "יהודי" של ליברמן לבין הפרשנות של "יהודי" של הממסד החרדי (משני צדדי השסע העדתי), מה שלא יקל על ליברמן בכלל בדרכו לחוקי הנאמנות, שכמובן דורשים גם שירות צבאי או לאומי, וכבר לפני הבחירות החל לעורר פעילות מעניינת על בסיס אינטרסים משותפים. וצריך גם לזכור את מה שהקמפיין לא הזכיר, שליברמן עצמו הוא אופורטוניסט חסר אידיאולוגיה, שכפי שתיאר אותו אריק שרון, "יודע להעריך בחורה יפה ואוכל טוב, אבל צריך גם לעבוד". האמת היא שהוא עובד, אבל לא ממש בצורה שבה הוא מבטיח לעבוד. אין לי כל ספק שהוא יאכזב את ציבור מצביעיו – הרוסים לא יקבלו ממנו שום חקיקה שנוגעת לצורכיהם כנגד הממסד הדתי, וה"מוות לערבים" לא יקבלו ממנו שום דבר חוץ ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לדבר. הוא כבר ישב בממשלות שנוגדות את האידיאולוגיה שלו כשזה התאים לאינטרסים שלו, והוא יעשה זאת שוב. ולגל תמיכה, כפי שראינו מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, יש כאן אורך חיים קצר מאוד. פרט לכך, הימין האמיתי שנותר כאן מפוצל בערך כמו המגזר הערבי – המפד"ל לשעבר עם 3 מנדטים, והכתומים עם 4. בקיצור, לפי איך שאני רואה את זה, הימין כאן נמצא במקום שבו היה השמאל לפני בערך עשר שנים. וקוצר הרוח של הציבור בשנים האלו רק הלך וגדל.
ומה עם השמאל? ובכן, מצבנו לא רע. נדמה שהסערה חלפה, ואנחנו אמנם עומדים כרגע על הריסות, אבל התמונה נראית די ברורה. התרסקותן של מפלגת העבודה ושל מרצ מראה שהשמאל התייצב סביב אידיאולוגיה מסויימת, ואינו מוכן לקבל יותר סיבונים, שקרים וזיופים בכסות של שמאל. נכונותו של השמאל להצביע נגד – לקיים מערכת אמיתית של שכר ועונש אזרחי, שמענישה מפלגות על נתק ממה שרוצה ציבור בוחריה – היא השלב הראשון לקראת נכונותו להצביע בעד. המחיר הכבד ששילמנו על פלגנות ומריבות בתוך עצמנו הוא השלב הראשון לקראת פעולה משותפת להשגת המטרה, שלפחות על חלקים גדולים ממנה יש בין כולנו הסכמה די גורפת. כישלונו של הניסיון להשיג שינוי בתוך הממסדים המפלגתיים הקיימים, המיושנים והמאובנים, פותח את הפתח למילוי הואקום במשהו חדש.
עכשיו הגיע זמננו לבנות את עצמנו כאופוזיציה אמיתית, כאלטרנטיבה אמיתית, ולא לשקוע בייאוש. אני מקווה שאחרי שנלקק את הפצעים ונגמור להאשים זה את זה בכישלון, נזנח את כל הדרכים הישנות והכושלות של סכסוך ופלגנות, ונפתח בדיאלוג אמיתי של התקרבות, התאחדות, הפקת לקחים ובנייה. ואני מאמינה בכל ליבי, בעיקר אחרי מערכת הבחירות האחרונה, שאין דבר אפשרי וריאלי מזה.