ביום ראשון הקרוב, יתקיים כנס "בונים שמאל חדש" עם ח"כ דב חנין. הכנס יתקיים ב-15 בפברואר בשעה 19:00 באולם הגדה השמאלית (אחד העם 70).

לעמוד האירוע בפייסבוק כאן.

במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית שלטה התקווה. במערכת הבחירות האחרונה בישראל שלט הייאוש. מצב די אירוני, בהתחשב בעובדה שההמנון הלאומי שלנו נקרא "התקווה".

המצב שנוצר אחרי הבחירות – הבלבול, התרסקות הכוחות שמסורתית מציעים עתיד שונה מ"לנצח נאכל חרב", התחזקות הכוחות הפאשיסטים והאלימים, ובעיקר האדישות של חלקים הולכים וגדלים מהציבור (למרות ששיעור הלא מצביעים נותר דומה לבחירות הקודמות) – אינו מעיד על שום דבר חוץ מייאוש. נצביע לחרא הישן והמושחת כי ממילא שום דבר לא ישתנה ולפחות לא יהיה ביבי (אבל נעמיד פנים שזה חדש). נצביע למי שרוצה לחסל ערבים או לשלול את אזרחותם של שמאלנים כי ממילא לעולם לא יהיה כאן שלום ולא יהיה כאן עתיד. נצביע לגדולים, כי לקטנים ממילא אין סיכוי לשנות שום דבר. ממילא ואין סיכוי לשינוי – שומעים מזה יותר מדי.

מצחיק שלפני די הרבה זמן, כשברק אובמה רק התחיל להסתמן כמועמד, דיברתי עם אנשים שאמרו דברים די דומים, ולאו דווקא אנשים שנמצאים מהצד הימני של המפה. "בחיים לא יהיה בארצות הברית נשיא שחור, הם גזענים מדי ושמרנים מדי, ארה"ב זה לא ניו יורק, זו מועמדות בדיחה שאין לה סיכוי", למשל. הפטליזם הישראלי הזה מתבטא בשנים האחרונות בכל תחום ותחום. חרם צרכנים? השתגעת? ממילא זה לא ישנה שום דבר, אז נמשיך לשלם ולשתוק. להעניש פוליטיקאי שקרן או מפלגה שמבטיחה הבטחות שאין לה שום כוונות לקיים? למה? ממילא כולם ימשיכו לשקר, ככה זה, ואין סיכוי לשנות את זה. מה יהיה כאן עוד עשר שנים? עוד קצת יותר מאותו חרא. מה אני אגיד לכם, הפכנו להונגרים…

ובלי צחוק – אין דבר הרסני ומסוכן יותר מהמצב הזה. מצב כזה, של חוסר תקווה וחוסר עתיד, הוא סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. ומנגד – המצב הזה אינו מחוייב המציאות, והוא תמיד יכול להשתנות. מדובר ב-state of mind, שנמצא לגמרי בידיים שלנו. טענות שמסתמכות על "הם רוצים להשמידנו" או "אין עם מי לדבר" הן פיקציות שיוצרים אינטרסנטים, ורציונליזציות שמקבל בברכה הייאוש. יש כאלו שרוצים להשמידנו, יש כאלו שאיתם אי אפשר לדבר, אבל בשום מצב אנושי אין "כל" ואין "לנצח". ומבחינת האינדיבידואל, אני קונה בשתי ידיים ואפילו שלוש, את הטענה של ארנסט בלוך בספרו העצום שנושא את אותו שם כמו הפוסט הזה: "חוסר התקווה הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו".

מתוך המילים האלו אני רוצה להוציא את השיחה הגדולה על שיקום השמאל. פרט לכך, יש לזכור שמן הידועות היא שאנחנו בדרך כלל מפגרים בשנתיים שלוש אחרי ארה"ב…