This is a philosophical post. Explanation for this sudden change of language and orientation can be found in the bottom of the post.

להמשיך לקרוא ←

ממשלת האפס הנגרר והשקרן הפתולוגי, איש המונקי ביזנס במסווה של פאשיזם, והפאשיסט האמיתי שיכור הכוח, לא מכזיבה. גם אמונתם של שלושת אלו שהציבור מטומטם והציבור ישלם – כל זמן שיספקו לו את מנת ההפחדה היומית – ממשיכה לרוע המזל להוכיח את עצמה כמציאות. והמצב לא נשאר סטטי, אלא הולך ומחמיר.

מדיניות הממשלה הזאת התחילה השבוע להתבהר באופן מרשים: לצד הקיצוץ בלחם – הממשי בהצעת התקציב וחוק ההסדרים, והמופשט יותר של הגבלת אפשרות הביקורת והתחלה רעיונית של משטרת המחשבות (חוק הנכבה, איסור "שלילת קיומה של ישראל כדמוקרטית ויהודית") – הם זורקים לנו את הגדלת אפשרות השעשועים (למקרה שלא שמתם לב, לצד חוקי הגבלת הביקורת האמורים הודיעה השרה לבנת השבוע שתבטל את הצנזורה על סרטים).

ובל נשכח את תחילת ביטול עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי, באמצעות מתן אפשרות לחברי ממשלה להצביע בוועדות הכנסת (הוקפא אמנם לעת עתה, אבל עצם העלאת הרעיון כבר מעידה על הכיוון). הסתירות כאן גם די מדהימות – מצד אחד יאסרו עלי לקרוא בפומבי לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומצד שני יכולה הממשלה לפעול לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית באין מפריע וללא פיקוח ואכיפה. אכן, ימים סוערים עוברים על הציבור העייף מימים סוערים.

ובתוך כך ממשיכים לפמפם לנו גם את איומי הפגאנים על הגבעות ביו"ש, וממשיכים לנסות ולשכנע את הציבור הפתוח לשכנוע לגבי ה"סכנה האיראנית" (אלוהים אדירים, אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כאן אם היטלר המזוייף יפסיד בבחירות), בזמן שהנאצי האמיתי קים ג'ונג איל ממשיך להשתולל. ולנוכח כל זה, אף אחד לא שם לב שאיזה אחד בוים שהגיע משום מה לעמדה של חבר כנסת העלה את הרעיון הגאוני של הפרטת הביטחון – אם הוא יקבל את מבוקשו, אנחנו נאלץ לרכוש מכספינו גם את מסכות האב"כ בסכום של כמה מאות שקלים לחתיכה. איזו התלבטות מצויינת הוא מעמיד לפתחם של יותר ממיליון וחצי איש – אוכל לחודש, תרופות לשבוע, או מסכת אב"כ. קשה.

הדרישות המוסריות שמוצבות לפתחו של הפרט כאן הן מטורפות היום. בלתי אפשריות. כל יום עולה לתודעה עניין אחר שיש להתנגד לו, ועכשיו מתחיל להיות להתנגדות הזאת מחיר. כשציון יום הנכבה על ידי 15 איש מול הכניסה לאוניברסיטת תל-אביב זוכה לשתי ניידות ויחידת ימ"מ, וכשהפעלת תנועה פמיניסטית שמתנגדת למיליטריזציה של החברה זוכה להחרמת מחשבים ומעצר – זה כבר לא עניין של מה בכך.

המאבק האמיתי מתחיל, והוא רק יהפוך לגרוע יותר עם הזמן. אין כאן הרי שום דבר חדש. זה שוב מקרה קלאסי של מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. ובהקשר הזה אני חייבת להפנות כל קורא שחש איזשהו סוג של הזדהות עם הדברים, וגם כאלו שלא, לקרוא את ספרו של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני". הוא לא זז לי מהתיק בימים טרופים אלו. אני קוראת אותו, וליבי נחמץ. ולצורך ההדגמה, אצטט לכם כאן את פסקאות הפתיחה של הספר.

"העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.

זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר – אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל – שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.

האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף על פי כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או – אם תרצו – נאלץ להעביר אותו למישור אחר".

(סיפור של גרמני, 1914-1933, סבסטיאן הפנר, חרגול הוצאה לאור, 2002).

לקריאה נוספת:

הבלוג של נמרוד אבישר

הבלוג של אייל גרוס

הבלוג של יהונתן קלינגר

ואתם מוזמנים להוסיף לינקים נוספים בתגובות.

אולי מישהו מקוראי החכמים יכול לעזור כאן, כי אני באמת לא מצליחה להבין מה קורה. בזמן האחרון מתרחשת בכוס התה שלנו הילולה קטנה סביב חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שטוענת כי פרסמה לראשונה ובאופן בלעדי את טיוטת חוק ההסדרים לשנת התקציב הקרובה, שלטענתה האוצר מנסה להסתיר. כולנו קפצנו על הממצא, ופרסמנו ידיעות בעניין, עם הכותרת הנפלאה שלה, "האוצר וביבי משתוללים". הנה, כתבה ב-ynet, כתבה במרקר, כתבה ב"גלובס" וכתבה ב-NRG.

להמשיך לקרוא ←