הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.
ארכיון חודשי: ספטמבר 2009
הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור
הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן
אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.
הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם
מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.
הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?
פתאום לכסף יש ריח?
בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.