העשור הזה מרגיש, בשעותיו האחרונות, כמו משקולת של 10 טון שתקועה לי בגרון. נכון, אני לא משתגעת על תאריכים סימבוליים וטקסים למיניהם. ונכון, הייתי יכולה לסכם את העשור האחרון בשתי מילים: "ברוך שפטרנו". אבל דווקא בא לי לפתוח דף חדש, לנקות את השולחן, להוציא קצת קיטור.

בחודש האחרון יצאתי קצת מהמעורבות האינטנסיבית והיומיומית באירועי השעה. אני לא ממש נהנית מזה. יכול להיות שזה רק ייסורי גמילה, לא יודעת, צריך לתת לזה קצת זמן וכו'. בכל מקרה, לא יצא לי לקרוא יותר מדי סיכומי שנה/עשור. פעם הייתי כותבת כאלו, סיכומי שנה בכלכלה העולמית, ז"א, ואז הייתי קוראת את כולם. השבוע יצא לי לקרוא רק אחד, אבל זה היה מספיק. פול קרוגמן, האיש והאנדרסטייטמנט ("משהו מצחיק קרה לי הבוקר"), סיכם את העשור בטורו בניו יורק טיימס תחת הכותרת "The Big Zero".

קרוגמן אומר שהעשור הראשון של המילניום החדש, מנקודת מבט של כלכלת ארה"ב, היה עשור שבו "לא השגנו שום דבר ולא למדנו כלום". יצירת משרות – אפס צמיחה. הכנסות משקי בית – אפס צמיחה. שוק המניות – גם כן, אפס צמיחה (למעשה, מינוס. העשור התחיל כשהדאו היה מעל 11,000. אתמול הוא נסגר באזור ה-10,000).

אבל זה עוד כלום. לדברי קרוגמן, הדבר המרשים ביותר לגבי העשור האחרון היה "חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מהטעויות שלנו". עוד לא הסתיימה התפוצצותה של בועה אחת, וכבר החלו שם לנפח בועה חדשה, גדולה יותר. עוד לא התפזר מסך העשן הגדול של החברות הסולידיות וורלדקום ואנרון, וכבר נתנו כולם את מבטחם במכשירי השקעה מורכבים שאיש לא הבין מה הם כוללים, כולל רוב אלו שמכרו אותם (ומי שהבין ידע היטב, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שמדובר בסוג חדש של דורסים), ובהנחות כמו "ליהמן ברדרס לא יכול לקרוס לעולם". עוד לא נגמרה הזרמת הכספים הממשלתית, והבונוסים חזרו לזרום כמים.

מה שנכון לגבי הכלכלה האמריקנית, נכון פי כמה וכמה לגבי ישראל. ולא רק מבחינה כלכלית. העשור האחרון היה באמת כלום אחד גדול, שבו לא השגנו כלום ולא למדנו שום דבר. חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מטעויות, להפיק לקחים, להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן כסילויות שעולות ביותר מדי חיי אדם וסבל אנושי, שבר שיאים חדשים ככל שהעשור הלך והתקדם. התחלנו אותו עם הליכוד, סיימנו אותו עם הליכוד. התחלנו אותו עם פיצוץ מכוון, סיימנו אותו במבוי סתום. התחלנו אותו במשבר כלכלי, סיימנו אותו בביבים.

רק המחשבה על הדמויות הפוליטיות שנכנסו ויצאו ונכנסו שוב לחיינו בעשור האחרון גורמת לתחושת מיאוס וגועל כזו, שפלא באמת שבשלב כלשהו הפסקנו, כאומה, להתעניין בפוליטיקה, והשארנו להם את הבמה לעשות בה כחפצם – עם פחות ופחות בושה ויותר ויותר זלזול ככל שעבר הזמן והם הבינו עד כמה הציבור בישראל מיואש ואימפוטנט, עד כמה אנחנו רוצים את ההכחשה, עד כמה טפשות הלב אחזה בנו.

כוחנו הלך והידלדל, הלך ונעלם. ויתרנו על כל רעיון וכל ערך. נתנו לפגאנים להשתלט על היהדות, לציניקנים להשתלט על הציונות, ולאידיוטים להשתלט על הקופה הציבורית. נסוגנו מעוד שעל ועוד צעד של הדיון הציבורי והדמוקרטיה שבאה עימו, עד שכל מה שנשאר מהם זה בהמות שצווחות אחת על השניה, בכתב או בע"פ, וגם זה כבר בלי יותר מדי עניין, התלהבות או בודקי איות ודקדוק. נסוגנו מעצמנו, מהפרטיות שלנו, מהכיס שלנו, מעתיד ילדינו, והשארנו את כל אלו בידי אינטרסנטים צרי מוח, לב ואופקים. אנחנו פותחים את העשור השני של המילניום בשפל כל כך נוראי, כל כך עגום, שיש לא מעט אנשים שחושבים שאין ממנו תקנה.

האם הם צודקים? האם העשור הבא יהיה בכל זאת יותר טוב? איך אומר קרוגמן בסוף דבריו, Stay tuned. וצריך גם לזכור שהאמריקנים בסוף בחרו את אובמה לנשיא.

וחוץ מזה, שתהיה לכם שנה טובה.

פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

להמשיך לקרוא ←