איבדתי את סבלנותי לטרולים. איבדתי את סבלנותי לתגובות אוטומטיות ושחוקות ששמעתי כבר אלף אלפי פעמים. אין לי כבר כוח להתעסק עם אנשים שלא טורחים לקרוא את הטקסטים שעליהם הם מגיבים. אין לי כבר כוח להיגרר לשיחות על המובן מאליו, או להתעסק עם טיעוני "הכל אותו דבר ולשום דבר אין משמעות". ובעיקר אין לי כבר כוח לאנשים שחושבים ששיחה היא מלחמת אגו שיש בה מנצחים או מפסידים. הניצחונות היחידים שיכולים להיות בשיחות הם שלמדתי משהו חדש, שניסחתי משהו טוב יותר, שזיקקתי רעיון, שהגעתי לאיזשהו סוג של תובנה, דברים מסוג זה. יש מספיק מקומות באינטרנט לנהל בהם מאבקי חיזוק אגו מעוך. הבלוג שלי הוא הסלון שלי. מה שמשעמם אותי לא יכנס אליו.

הובא לידיעתי האימייל המופלא הבא, מבית היוצר של שלום עכשיו.

"בימים אלה, בהם "מות השמאל" הוא ביטוי שגור בפי אישי ציבור, עיתונאים ושאר מעצבי דעת קהל, אנו מנסים להעיר את המחנה. אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כמי שמנהלת בלוג, בכל תחום שהוא, את בוודאי מודעת לכך שיש לך "קהל" אליו את יכולה להעביר מסרים מסוגים שונים. יש לך במה שיכולה להשפיע. אני קוראת לך לקחת חלק במהלך החשוב של הנעת הציבור הישראלי לפעולה, ולגייס את הבמה שלך לשם העלאת נושאים חשובים לסדר היום הציבורי.

ביום XX נצא לסיור בלוגרים בעולם האבסורד. נסייר בהתנחלויות, מאחזים וגדר ההפרדה באזור ירושלים (וכו') (סוף אימייל).

אני מוצאת את הטקסט הזה די מדהים. ראשית, מדהים אותי ששלום עכשיו מרימים את ראשם המכוער ומנסים לטעון שהם השמאל ומתפקידם להניע את הציבור הישראלי. את הזכות להוביל את מחנה השלום הם איבדו באותו רגע שהם אמרו, כן, שלום עכשיו, אבל רגע לפני זה בואו נרצח כמה מאות פלסטינים. למעשה, עוד לפני כן, אבל שם באופן סופי. הפחדנות והעליבות שלהם בזמן המלחמה בעזה רוקנה אותם מכל תוכן רלוונטי וכל אמינות. נכון, חזרתם האינסופית של ביבי, ברק וכל שאר הזבלונים אכן מעידה על זה שהציבור עדיין מעדיף את אלו שהיו פעם אוכל, אבל בכל זאת, זה קצת מוגזם.

דבר שני, מדהים אותי שכמעט בכל פעם כשאני שומעת משהו שנפתח ב"בואו נעיר את השמאל" הוא נגמר בסיור מודרך בהתנחלויות. היש דבר יותר סטריאוטיפי ויותר תואם את מטרותיהם של אלו ששמחים על זה ש"השמאל מת" מאשר יום כיף של "בואו נצפה בנייטיבס בסביבתם הטבעית"? (או כהגדרתם, "סיור בלוגרים בעולם האבסורד". אמא, תגידי, מותר לתת בננות למתנחלים?). כמה מנותקים, מתנשאים ודבילים אתם יכולים להיות לעזאזל? טרם הבנתם שכאן בדיוק טמון אחד הגורמים המרכזיים שפוררו את מחנה השמאל בקיומו כמחנה?

דבר שלישי, אני נדהמת מכישורי הסקת המסקנות של כותבי הטקסט הזה. "אנו מוצאים שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה שיש להם תפקיד חשוב בהנעת התהליך שבסופו נגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הם כותבים. נכון, הבעיה באמת נמצאת בזה שהרבה ישראלים לא מודעים לעובדה הזאת. אין ספק. היא לא נמצאת בעובדה שאין תהליך כזה, שישראלים רבים נואשו ממנו, שיותר מדי ישראלים שוכנעו בדרך הייאוש שטוענת שאין סיכוי להגיע לסיום הסכסוך הזה. לפחות לא בדורות הקרובים. מודעות היא הבעיה הכי קטנה שיש לנו. ואין ספק שהדרך לפתור את בעיית המודעות, גם אם זו היתה הבעיה היחידה, היא סיור מודרך בהתנחלויות.

ודבר רביעי, למה "קהל"? זה לא באמת קהל?

על הקלישאה החבוטה וחסרת המשמעות של "מות השמאל" יש לי הרבה מאוד מה להגיד. וגם על מה שלדעתי נדרש כדי לשקם את המחנה הזה כמחנה. ויש לי גם כוונות רבות לומר את מה שיש לי לומר. אבל זה לפעם אחרת.

**

ויש כאן עוד עניין, שהוא עניין פילוסופי מעשי די מהותי. אני חושבת שחומת ההפרדה היא אסון, גם בטווח הקצר אבל בעיקר בטווח הרחוק והיסודי ביותר. אני חושבת שההתנחלויות הן אסון. אני לא חושבת שכל המתנחלים הם גזענים פאשיסטים, אבל אני חושבת שיש ביניהם קבוצות לא קטנות ולא שקטות שאכן עונות על ההגדרה. אני חושבת שהפאשיזם של קבוצות אלו לא נותר סטטי, אלא מסלים ומפורר את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית. אני חושבת שצריך להיאבק בדברים האלו בכל דרך אפשרית במסגרת החוק והדמוקרטיה, כל זמן שאלו קיימים.

המחשבות האלו שלי מבוססות על ערכים שבהם אני מחזיקה. המתנחלים הללו שעליהם דיברתי מחזיקים בעולם ערכים שונה באופן מהותי. אנחנו נאבקים על המרחב הציבורי, וזה מאבק של ערכים מתנגשים, לא מאבק סמנטי על פרקטיקות שונות למימוש של אותם ערכים. אין שום טעם בשיחה ביני לבינם, וזה לא נותן לי שום דבר לראות אותם בסביבתם הטבעית – להיפך, זה רק מזיק.

למראה עיניים או ביקור במקום יש תחושה של משהו בלתי אמצעי, אבל זו אשליה שקרית ומסוכנת. אין בסיור בעולם האבסורד של שלום עכשיו שום דבר בלתי אמצעי, כמו שאין שום דבר בלתי אמצעי בסיורים מודרכים לחיזוק הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל באושוויץ. מחקרים כבר מצאו שאף אחד עוד לא שינה את דעתו לגבי שום דבר באמצעות אשליית הבלתי אמצעיות הזאת. העולם שבו אנחנו חיים הוא מתווך לחלוטין, ולכן המאמץ העיקרי שלדעתי ראוי להיעשות הוא לנסות עד כמה שניתן – תוך מודעות לכך שלעולם לא ניתן יהיה לעשות את זה באופן מלא – לזקק את הערכים ולסנן את האינטרסים ושאר הרעשים. המציאות המציאותית ביותר כיום היא זאת שנמצאת בתוך ראשינו ובתוך ליבנו. רוצים להעיר משהו? לשם צריך לפנות. לא להצפה, ובעיקר לא להצפה באמצעים של הלם וזעזוע. מתי זה עבד בפעם האחרונה להשגת משהו שאינו הרס וחורבן?