בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?

להמשיך לקרוא ←

לכאורה, צו איסור הפרסום הוסר. אבל מה בעצם אנחנו יודעים? כל מה שקרה היום וכל מה שפורסם היום רק חיזק כמה הנחות שהיו די מבוססות גם כך, ולא תרם לנו שום מידע חדש. כאילו שלא ידענו שיכנו את זה בשם "פרשה ביטחונית חמורה". כאילו שלא ידענו שהם יטענו שה-whistle blower מסכנת את ביטחון ילדינו האמיצים. כאילו שלא צפינו מראש את הטורים המתלהמים על ה"סמול חסר האחריות", או את עדרי הקרנפים שיקנו כל מילה שאיזה אוויל משריש במשרד יחסי הציבור שמנהל את המדינה ישים עליה את הכותרת "ביטחוני". וכאילו שלא היה ברור שהיא "הודתה". כן, גם יצה "הודה". אין בית משפט בעולם שיקבל "הודאה" כזו. אגב, האם ידעתם שהצנזורה פסלה סרט דוקומנטרי על פרשת יצה? זה בהחלט סכנה לביטחון ישראל, שמישהו כאן יראה כיצד הם מנסים לטפול על מישהו עבירות חמורות על ביטחון המדינה רק בגלל שדיבר עם עיתונאי ובסוף יוצאים בידיים ריקות. יש למישהו תחושה של דז'ה וו? אם ככה הם התנהלו במקרה של תא"ל במיל, בכיר באזרחי ובן 75, אז בהחלט אפשר להניח שאף אחד לא חסין.

ובואו נשאל בכנות, מה בעצם אנחנו יודעים? בואו ננסה לבצע ניתוח קר של העניין. אנחנו יודעים שמישהו החליט להיות whistle blower, והעביר לכתב הארץ אורי בלאו מסמכים שקוטלגו כ"סודיים", ובהם נחשפו הדברים הבאים: "צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם. הרמטכ"ל וצמרת פיקוד מרכז התירו להרוג חפים מפשע, ודחו טיפול ב"פצצה מתקתקת" בשל ביקור מזכירת המדינה האמריקאית. "עזוב אותי מהנחיות בג"ץ", אומר ל"הארץ" אלוף הפיקוד (במיל') יאיר נוה, "אני רוצה שיפגעו במבוקש ישר, בלי להתמזמז"". הכתבה שחשפה את המסמכים האלו פורסמה ב-28/11/08. הנה היא, כאן. כולל המסמכים. שימו לב, אגב, שלא מדובר כאן רק בפשע החמור של הרג חפים מפשע בלי חשבון, אלא גם בסיכון ביטחון ישראל על ידי הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד, לפי הרציונל של הימין, באמצעות דחיית טיפול ב"פצצה מתקתקת" בגלל שיקולים פוליטיים.

פרט למסמכים אלו, טוענת התביעה שהועברו עוד כמה מאות, למעשה, כ-2,000 במספר, מסמכים שלא פורסמו. כלומר, הדברים היחידים שפורסמו הם דברים שמעידים על התעלמות של ראשי מערכת הביטחון הישראלית מהחוק הישראלי והבינלאומי וממערכת המשפט הישראלית והבינלאומית, ועל הזלזול העמוק של אלו בחיי אדם או בכל סוג של מוסר אנושי או יהודי. ואיך מגיבים על כך במערכת הביטחון ובדרג המדיני (היועמ"ש)? פותחים בחקירה, כמובן, אבל לא חו"ח של ההפרות הבוטות האלו של החוק והמוסר, אלא בכזו שעוסקת בזהות ה-whistle blower. חקירתם, שאני מניחה שהתבצעה באותה איכות ללא פשרות שבה ביצעו, למשל, את החקירה בעניין יצה, מעלה בחכתה את ענת קם. אפשר לנחש על בסיס מקרים קודמים מה בדיוק הלך בחקירתה. ואז הדברים מתחילים להיות ממש מעניינים. הם ביקשו שהיא תשב במעצר, בית המשפט אישר רק מעצר בית. ואף אחד לא ידע על זה שום דבר. צו איסור פרסום, אתם מבינים. יש כאן סכנה חמורה לביטחון המדינה, שהציבור ידע שכתבת וואלה יושבת במעצר בית בחשד להדלפת מסמכים מסווגים לכתב הארץ, ששימשו בכתבה שהתפרסמה כבר לפני יותר משנה.

אבל אנחנו חיים בעידן שאחרי מהפכת המידע. שום מידע לא יכול להישאר contained לנצח. בסוף זה יצא החוצה. אני לא מאמינה שהם שם לא לקחו את זה בחשבון. אני לא מאמינה שהם לא הניחו כמובן מאליו את התפשטותם כאש בשדה קוצים של השמועות והלחשושים וחצאי האמיתות ובדלי המידע והפרסומים במקורות הזרים וכו'. ואת הפחד הנלווה אל כל אלו. הפחד שיחוש כל אדם בישראל שירצה לכתוב משהו על העניין. החשש שיעלה ויתגבר בליבו של כל whistle blower פוטנציאלי. אני לא מאמינה לרגע אחד שהם לא התענגו על כל הדברים האלו. אין דבר מפחיד יותר מחוסר ידע, ממידע חלקי, משמועות, מאנשים שנעלמים פתאום, מפצצת ה"איום הביטחוני", ממילים כמו "ריגול" או "בגידה". את רוב הציבור הדברים האלו הופכים לכבשים כמעט באופן אוטומטי, ולא מדובר רק על החלקים הנבערים מדעת שלו. אין משטר טוטליטרי בעולם שלא השתמש באמצעים האלו כדי למשטר את הציבור שלו. לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין את זה. מספיק ללמוד היסטוריה. והם צודקים. זה באמת מפחיד. בעיקר למי שמכיר היטב את ההיסטוריה.

אני לא קונה לרגע אחד את הטענה שלהם שהצו התבקש לצורך ניהול מו"מ שנכשל על החזרת המסמכים. אף אחד מהם לא חושש לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הם פשוט יודעים היטב שזו כבר מזמן רק תדמית, שאין בינה לבין המציאות כל קשר, ועדיף שהעולם יחשוב עלינו דברים רעים. אין כמעט דבר טוב יותר למשטר טוטליטרי מניתוק הציבור שלו מהעולם. כל המדיניות שלהם בעניין אובמה היא בדיוק בכיוון הזה, והפרשה הזו היא רק עוד נדבך.

והתקשורת כאן היא משת"פית לגמרי, ומגוחכת למדי. כל בדלי האינטרסים שבסופו של דבר פוצצו את צו איסור הפרסום הם בדיחה. בארה"ב יש חקיקה שמגנה על whistle blowers, וגם בפרשה ה"ביטחונית" שהתפוצצה עכשיו על ידי ה-WikiLeaks, וידיאו שמראה חיילים אמריקנים הורגים עיתונאים בעיראק, לא ראיתי בשום מקום שהצבא עושה משהו רשמי וגלוי נגד המקורות שהדליפו את העניין. הצבא האמריקני, למעשה, התמודד עם העניין בדרך שיצה היטיב להמליץ, כלומר, כמו בדמוקרטיה. אפילו בחור נידח כמו אסטוניה העיתונים כולם התקוממו על ניסיון להעברת חוק שיחייב חשיפת מקורות, ופרסמו שערים ריקים. רק כאן משום מה הצליחו לשכנע את עדר הכבשים שלא המושחתים או הפשעים המדווחים הם הבעיה, אלא האנשים שחושפים אותם. שלא את הפרשות יש לחקור, אלא את מי שהוציא אותן מהמרתף החשוך שבו התנהלו.

אישית, אני חושבת שהדברים האלו, הרס הדמוקרטיה כאן והעמדתם של גורמים ממערכת הביטחון וממערכות אחרות מעל החוק, הם האיום הביטחוני האמיתי. הרס החוק הוא הרס המדינה. הרס המוסר הוא הרס של כל מה שנותן לנו יתרון במאבק מול אויב כחמאס, במסגרת פרדוקס הכוח שבו אנחנו פועלים. והרס הדמוקרטיה זה משהו שלא יהיה כאן אזרח אחד שלא ירגיש את אימתו על בשרו. זה פשוט קרה כבר יותר מדי פעמים ועם השלכות הרסניות מאוד מכדי שאפשר יהיה לומר "לנו זה לא יקרה".