השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.
"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.
לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.