היו כל מיני תסריטים אפשריים להתנהלות המשט לעזה. אני לא יכולה לחשוב על תסריט גרוע לישראל ממה שבסופו של דבר קרה. במקום הפסד בנקודות, הצלחנו בדקות ספורות להשיג הפסד בנוקאאוט. רמת הטמטום שהצלחנו להגיע אליה בתגובה לצעד המאוד ברור ומאוד שקוף של מארגני ומבצעי המשט היא כמעט בלתי נתפסת. והקטע הגרוע ביותר הוא זה שגם אחרי שכבר חשבת שהגעת לתחתית בור הטמטום האנושי, אתה מגלה שיש נמוך מזה, ושהנמוך מזה הוא המוני. ממש סוג של מגיפה.
אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אמר פעם שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואיס ברנדייס. מצור שנמשך כבר שלוש שנים על אוכלוסייה של מיליון וחצי נפש ואיפול תקשורתי על המתרחש בעזה, שכולל כל מיני דיווחים על מניעת העברה של כל מיני דברים, כמו כוסברה או ליצנים, לאזור הזה, זה יותר כמו רעל. אף אחד בדעתו התקינה לא יאמין לדיווחים על זה שאין משבר הומניטרי בבית הכלא, כשהדיווחים הרשמיים היחידים שמגיעים הם מהסוהרים. התגובה ההיסטרית שהגיבו מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון אודות המלחמה בעזה הייתה גם היא רעל. כפי שאמרתי כבר יותר מפעם אחת כאן, זה נשמע יותר מדי כמו "על ראש הגנב" ופחות מדי כמו התייחסות רצינית ועניינית. בעולם של היום, seeing is believing. וכשמצרפים ביחד את מה שאנחנו מורשים לראות ואת מה שלא מוכנים להראות לנו, התמונה שעולה היא עגומה ביותר.