בעיתונות הזרה מתמרמרים עלינו, מזלזלים בנו. טוענים שנושא המאבק שלנו אינו "דמוקרטיה" או עניינים גיאו פוליטיים חשובים הרבה יותר כמו הכיבוש או השלום (ה"לא סקסיים", מסתבר), אלא "רק" מצוקתו של הצרכן וענייני הכיס שלנו, ה"לחם והחמאה". מחברי ועמיתי השמאלנים אני כבר לא שומעת תלונות כאלו, תודות לאל. רק מאזרחי הדיקטטורות הניאו ליברליות הגדולות ביותר בעולם, שהדביקו גם אותנו ברעות החולות שלהן.
הם מנסים לכפות עלינו את ההשוואה לתחריר. כאילו שהיא רלוונטית. כאילו שאנחנו נלחמים בדיקטטורה שיש לה פנים ושיורה עלינו. כאילו שהדיקטטורה שלנו אינה זהה לדיקטטורה שלהם, רק חריפה יותר בגלל מצבנו ומעמדנו בעולם – אותו דיקטטור חסר פנים, אותה "יד נעלמה" שמעולם לא היתה "נעלמה", אלא רק מוסתרת, בכחש ובכזב ובהונאה יומיומית. כאילו שהם לא מבינים את המשמעות היומיומית של המושג "דמוקרטיה" בחברת צריכה מערבית פוסט מודרנית, כזו שאנחנו עדיין חיים בה. בקושי. וגם הם.
המאבק על הסוגיות שהם מכנים "גיאו פוליטיות" היום הוא לא מאבק סוחף, ואתם יודעים למה? הסיבה היא שמה שהם מדברים עליו אינן באמת סוגיות "גיאו פוליטיות", אלא האוויר החם שמופרח כדי להסתיר את הסוגיות ה"גיאו פוליטיות" האמיתיות, והשקר הזה הולך ומתפוצץ ברחבי העולם. ובאותו הקשר, הסיבה היא שהשיטה הכלכלית-חברתית שאנחנו יוצאים נגדה עכשיו, זו שיצרה את מחירי הדיור הגבוהים, מבוססת במידה רבה על חיסול יכולת האמפתיה לסבלו של האחר, בעיקר האחר שנמצא במצב פחות טוב מאיתנו. "הפרד ומשול" אינהרנטי.
**
לאנשים כאן יש זיכרון קצר מדי. כשביבי פתח ביישומו הבוטה והישיר של השקר הניאו ליברלי ב-2003, הוא ליווה כל גזירה וכל הצרת צעדים וכל הונאה בקמפיין הפרד ומשול קלאסי, שבלוני, שקוף. ה"איש השמן" שלו היה ה"מגזר הציבורי" – זה שכולל גם את הרופאים, המורים, השוטרים – שרק מתי מעט ממנו, בעיקר המקורבים לצלחת השלטון, מקבלים את המשכורות המנופחות שעליהן הלין (שיוצרות "שכר ממוצע" נאה בחלק מהחברות הממשלתיות), ורבים מחבריו כיום נזקקים להשלמת הכנסה. לא תשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון, לבייב, עופר, סבן, בן דב ושות' (ואני לא סתם מכניסה כאן את סבן. הסיבוב שהוא עשה על בזק היה נאלח, דוגמא קלאסית של השיטה הזו, של מקסימום רווח ואפס סיכון לטייקון, מקסימום סיכון ואפס רווח לציבור, והכל מתחת לרדאר. וזה בתקופה שבה בגרמניה חיסלו לו עסקת ענק בגלל שיקולים של גיוון ותחרות בשידור הציבורי. ואחר כך שיגידו שישראל אינה גן עדן לטייקונים חמדנים, ושבאמת יש להם לאן ללכת אם נחליש את הזרם מעטיני הפרה החולבת הזו).
האויב האיום והנורא שקם עלינו לכלותינו השתנה כמעט מדי יום, מאז ועד היום. הוא כלל את המובטלים, את המשפחות החד הוריות, את המשפחות ברוכות הילדים, את העובדים הזרים, את הפליטים – את המגזרים החלשים ביותר בחברה, את אלו שמחאות האוהלים שלהם שקופות. וכשהמצב החמיר, כלומר – היה איזה איום פוליטי ממשי או מדומיין על כיסאם של הציניקנים האלו, או שהשקר קצת נפרם בקצוות, תמיד אפשר היה לזרוק פנימה את המאחד האולטימטיבי , "הערבים", ואולי לעשות איזו מלחמה, כי מי יצא נגד "wartime president" (כאן נכנסים שקרי הניאו שמרנות – גרסתה העדכנית של הלאומנות, וגם של הדת (לוקחים ממה שיש, מה לעשות) – ונכנסת חזק. זה תפקידה המסורתי שאותו היא ממלאת היטב).
קשה לחשוב על דוגמא טובה יותר לניטרולו של "האיום הסוציאל דמוקרטי" (לכאורה) באמצעות שקרי הביטחון מאשר בחירות 2006 ומה שבא אחריהן. עוד דוגמא, קרובה יותר, היתה הניסיון לחיסול הדיון הציבורי באופן שבו צריך לנהל ולהשתמש במשאבי הטבע החדשים של המדינה באמצעות טענות – ולא רק של קמפיין הזוי ללא אב בעיתונות, אלא גם של אופיר אקוניס בוועדת הכלכלה – כי אלו שרוצים להגביל את רווחי הטייקונים ולהשתמש באוצרות הגז לרווחת תושבי ישראל הם אוהבי ערבים וסייעני טרור. אפילו שלי יחימוביץ', ה"חברתית" הגדולה, לא היססה להשתמש בשקר הזה בזמן הבחירות המקומיות בתל אביב. כי הפצת השקר שדב חנין לא עומד בתקווה מהווה, כמובן, הוכחה לאיום קיומי חמור על ביטחונה של ישראל ורלוונטית כל כך לשאלה האם הוא כשיר או לא כשיר לניהול העיר תל אביב.
כשהמצב קצת החמיר והשקר באמת התחיל להתפורר, כבר לא רק בקצוות, עברו הציניקנים להילחם בעוז ב"גיס החמישי שבתוכנו", או יותר נכון – בכסף שלו. קשה להתעלם מהחיבור שהימין עושה בין המאבק הזה לבין כסף, מהקמפיין הנאלח נגד הקרן החדשה ועד לחוק החרם וענייני ועדות החקירה. קשה גם להעלות על הדעת דוגמא טובה יותר לביטוי "הפוסל במומו פוסל" מאשר הקמפיינים נגד מימון ארגוני השמאל, שאותם מארגנים ארגונים ועמותות שמימונם לוטה בערפל כבד.
בעצם, יש דוגמא אחת שבה נתקלתי לא מזמן בטור בנרג של דוברת יש"ע או משהו כזה, שמכנה את מי שמתנגד לחוק החרם "אנטישמי", אך מסכמת את בליל דברי הבלע שלה בטענה שהשמאל מתנגד לחוק הזה כי הוא צפוי לפגוע לו בכיס. כי אתם מבינים, אין כאן הצרה של חופש הביטוי או חופש ההתאגדות, אין כאן הגבלת חירותו של הצרכן להתנגד למדיניות ממשלתית בחברת צריכה. כל מה שיש כאן זה קביעת מחיר כספי לדברים האלו, לטובת רווחי המתנחלים (שלהזכירכם, מקבלים גם הטבות מס וגם כוח עבודה זול. בכ"ז, כיבוש). בטיפשותה, חשפה דוברת יש"ע הזו את האמת שמאחורי החוק. שהיא באמת שיא הציניות עלי אדמות. (ואני ממש לא אתפלא אם כל מדיניותו של ביבי בנושא ההתנחלויות כיום נועדה להגדלת שוויין בזמן הפינוי. זה באמת היה מפתיע מישהו, מימין או משמאל, אם הייתם מגלים שזו התוכנית?)
**
איכשהו, קלישאת ה"הפרד ומשול" הזאת עבדה כל פעם מחדש, וקיבלה עוד קצת תוקף וחיזוק בנתונים פיקטיביים וחסרי רלוונטיות לחיים של צמיחת התמ"ג, של אבטלה, של אינפלציה, של קבלה לכל מיני מועדונים חסרי משמעות ורלוונטיות כמו ה-OECD. ובתוך כמה שנים, הצליחו הציניקנים האלו לפרק את החברה האזרחית לעשרות ומאות רסיסים חסרי כוח, ולחסל את מעמד הביניים.
מעמד הביניים הוא כבר לא קבוצה שקופה. הוא ה-backbone שעליו מבוססת כל כלכלה יציבה. יותר מזה – עליו מבוססת כל יציבות כלכלית-חברתית. מעמד הביניים הוא זה שמשלם את רוב המסים, צורך את רוב הצריכה, נושא על גבו את עול קיומה ותפקודה התקין של החברה, הכלכלה, המדינה. אם לזה רוצים כל מיני מתנשאים, לקרוא pocketbook protest, אז שיהיה Pocketbook protest.
אין דבר יותר בסיסי מה-pocketbook הזה, אין יותר אמיתי ממנו. אין נושא כאן שבאמת מקשר את הכל לכל כמו הנושא הזה. נראה שיש כאלו שחושבים שזה היה נעלה יותר, או מוצדק יותר, אילו מאבקים היו מתנהלים על סוגיות מוסריות גדולות שברומו של עולם. אלא שדיונים מסוג זה תמיד התנהלו בחצרותיהם של אינטלקטואלים למיניהם, בד"כ תוך ניתוק מהמציאות בפועל. הפיקציה של ה"מוסר הגדול" קרסה מזמן. התנהלות מוסרית בחברת צריכה פוסט מודרנית היא דבר מורכב, והחלטות מוסריות זה משהו שכל אחד מאיתנו מתמודד עימו כל יום.
וכשאתה חי בתוך שקר כלכלי חברתי שיוצר תנאים של מאבק הישרדותי יומיומי לקבוצות גדלות והולכות, שקר שמציג עצמו כחוקי טבע שאין מה לעשות נגדם, שקר שמקדם ערכים ופרקטיקה של דורסנות ואדישות ונלחם באופן ישיר ובוטה בהתאגדות, באמפתיה או בכל רעיון של חלוקה של משאבים לפי איזשהו עקרון אנושי שאינו "חוקי הטבע" האלו (ז"א, החמדנות, האינטרסים האישיים הצרים ביותר, החלשים אשמים במצבם וכו'), מאבק ה-pocketbook המאחד הזה הוא אחד הדברים המוסריים ביותר שאפשר לעשות.
**
ואם כבר בניתוק עסקינן, הרי שהשמאל בישראל כבר שנים מפגין התנהלות כל כך מנותקת, שבאמת קשה להתייחס אליו ברצינות. חלקים גדולים של השמאל הזה ניתקו את עצמם כבר מזמן מכל מה שקשור לשמאל מסורתי, והצליחו לקיים איזו פיקציה של מי שנאבקים בכיבוש ולמען שלום ביד אחת, אך תומכים ביד השניה (במינימום, בהסכמה שבשתיקה) במדיניות הכלכלית והחברתית הדורסנית שמעמיקה את הכיבוש ומרחיבה אותו לכלל חלקי הארץ, ומרחיקה כל אפשרות לשלום.
כל הקשקושים המתנשאים על מזרח תיכון חדש ושלום באמצעות "צמיחה כלכלית" מתפוצצים היום לכולנו בפרצוף. הם תמיד ביטאו התנשאות, זלזול באינטליגנציה והתייחסות להמון כאל עדר טיפש של פרות חולבות. יהודים, ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים כאחד. רוב השמאל לא התנגד לשקר החברתי-כלכלי שטופח כאן בקפידה, לא התנגד באופן אקטיבי לטכניקת ה"הפרד ומשול", ולא שם את פירוק השקר הזה על דגלו ובראש מעייניו, כבר זמן רב. במקום זה, התרכז השמאל בלהחליש את עצמו ואת טיעוניו, לצאת בלי קרב מכל מוקד כוח, ולחשוב שאפשר להסתפק בלחץ חד מוקדי מבחוץ, שהלך והתרחק מחלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית.
לטעון שיש כאן "שמאל רדיקלי" זו טענה די מגוחכת בעיני. מתי איזשהו חלק בשמאל תפס איזשהו עניין בשורשיו, ניסה לרדת לבסיס ולפעול ממנו? באמת לא זכור לי. מה שאני רואה זה בעיקר פעילות שמבוססת על רעיונות מיושנים ותפיסות שמרניות. ואני מהאנשים שתמיד מחפשים את פתיחת הדיון הרדיקלי הזה, בעיקר בעידן שבו כל המושגים הגדולים קורסים לתוך עצמם. לא נראה לי שפספסתי משהו חשוב באמת.
המשא ומתן הזה, שבעיתונות הזרה טוענים שאנחנו מנותקים כי אנחנו לא נאבקים על חידושו – מהו בעצם חוץ משקרים ואוויר חם, אינטרסנטים עלובים משני הצדדים שמנסים לקדם את האינטרסים שלהם באמצעות רכיבה על גבם של העמים שלהם (סליחה, לא רק שניים. שכחתי עוד כמה בוחשים בקלחת שמקדמים את האינטרסים שלהם כאן כבר יותר מדי זמן על חשבוננו)?
ועל מה הם מדברים כשהם אומרים כיום שתי מדינות לשני עמים? על אלו שתי מדינות, ואלו שני עמים? שתי מדינות נצלניות ודורסניות לשני עמים הרוסים וקרועים? אני באמת לא רוצה להתערב בפוליטיקה פלסטינית פנימית, כי זה עניינם ואחריותם, אבל מי הם חושבים שיציל אותם, שישיג להם הסכם טוב או מדינה מתפקדת? אבו מאזן והפת"ח המושחת שלו? החמאס המניפולטיבי, שאת הצלחתן הכבירה של שיטות הפעולה הש"סניקיות שלו לשיפור איכות חייו של האזרח הפשוט ראינו ביותר מדי מקומות בעולם, כולל בישראל? אין לי כוונות להתחמק מאחריותנו על מצבם, אבל התקרבנות היא שיטה גרועה מאוד לשיפור החיים ולשינוי המצב. מי כמונו יודעים את זה היטב.
על הצד הישראלי במו"מ, שהוא ענייני ועליו אחריותי, שפכתי כבר מילים רבות. אני אסכם ואומר – למה אני צריכה להילחם על קיומו של משא ומתן שבעיני אין לו שום ערך ולא יוביל לשום מקום? לא כל זמן שמי שמנהל אותו הוא מי שמנהל אותו כיום. לא כל זמן שהכנסת שלנו היא מה שהיא, ולא כל זמן שהממשלה היא מה שהיא. וכדי להילחם בכיבוש, אני מאמינה שיש צורך בבניית בסיס חדש למאבק, כי הבסיס הרעוע שהשמאל נשען עליו היום לא השיג ולא ישיג שום דבר. אני רוצה לראות התפתחות של משהו שיש לו סיכוי ממשי להשיג משהו. שיקום השמאל המסורתי באמצעות מאבקי ה-pocketbook האלו זה בסיס כזה בעיני, כאמור, גם אם נקרא לשמאל הזה בשם "משה". אם אכן נצליח כאן לשנות את כללי המשחק, או לזעזע קצת את היסודות, the rest will follow.
