[אני מתנצלת מראש על האורך. הדברים הצטברו במשך זמן רב]
ההסלמה הזאת, הטירוף הזה שמשתולל בכנסת, ובעקבותיה גם בגופים שלטוניים נוספים, גופים מסחריים ואחרים, ובסופו של דבר בחיי היום יום של כל אחד ואחת מאיתנו, גורמים לתחושת מצוקה. תחושת מחנק וחוסר אונים. רצון עז לברוח. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים רציונליים עם כזו רמה של אי רציונליות. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים הקיימים עם כזו רמה של אבסורד, סתירה עצמית ואלימות.
אני מתארת כאן את התחושה האישית שלי, תחושה שהתגברה כל כך בתקופה האחרונה, עד שהובילה לסוג של אלם. אבל אין לי ספק שרבים שותפים לה, גם אלו שעוד מדברים. חרדה קיומית עמוקה, ומחשבה שהחיים קצרים מדי מכדי לכלות אותם על מאבקים שאין להם תוחלת, ושהסיכון בהם רק הולך וגדל – הסיכון לחירותי, למצבי הכלכלי, לביטחוני הפיזי. נכון, הברירות לא פשוטות ולא טריוויאליות, ואני מתחבטת בהן כבר זמן רב מאוד. אבל זה לא שאין ברירה. ובגילי המתקדם, ההכרעה תצטרך להתקבל בקרוב מאוד.
פעילויות החקיקה הנמרצות האחרונות הובילו לפרץ גדול מאוד של מלל. אפילו אצלי. זה קורה לא מעט בשמאל, אבל הפעם, נראה שיש כאן משהו קצת שונה. הפעם, נראה שחברי הכנסת הנמרצים עברו איזשהו גבול במאבקם נגד הדמוקרטיה. לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה, אבל הפעם הם התרשלו בכסת"ח וביישום מדיניות העמימות, או שמאסו בה, ויצאה להם קצת אמת גלויה וישירה החוצה.
אין לנו חוקה, כפי שציין נכונה חבר הכנסת גאון הדור דני דנון (או שמא היה זה לוין? או אקוניס? עדיין לא עליתי על ההבדלים ביניהם). אבל יש לנו חוקי יסוד ויש לנו הגדרה של מדינה דמוקרטית. לפי רוחם ומהותם של אלו, חברי הכנסת הנמרצים חוקקו חוק שפוגע בחירות דמוקרטית בסיסית של התאגדות צרכנית לצורך פעולה משותפת, שמטרתה שינוי מדיניות ממשלתית. ואחר כך הודיעו לבג"ץ ש"לא יעז" לבטל אותו. המדרון החלקלק מעולם לא היה גלוי יותר. והם לא שוקטים על השמרים, וממשיכים להתוות את הכיוון הישיר אל התהום.