מירי רגב סולקה ממאהל המחאה בצעקות, תנועות מגונות ומים. מצויין. נחמד לראות סוף סוף אנשים "לא נחמדים" שמתעצבנים על פופוליסטים מסוכנים כגברת רגב שבאים לגזור עליהם קופון. כטוב ליבה בשכרון הכוח שהיא שרויה בו כבר זמן רב מדי, שפכה הרגב את מררתה על המוחים בשלל כינויים שהולמים יותר מתבגר מחוצ'קן מלוחמי ציון מאשר חברת כנסת "מכובדת", בהם "ראסטות", "אלכוהול", ואיך לא, קללת מיליון הטוקבקים "שמאלנים קיצוניים". וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור – את דב חנין וניצן הורוביץ קיבלו שם בזרועות פתוחות.
מה שהיה עצוב זה לראות אח"כ מבקרים שטוענים ש"צריך לקבל את כולם", שזה "לא יפה" ושהמאבק "אינו פוליטי". זה לא רק עצוב. זה גובל בפאתטיות, ומזכיר לי יותר מכל מן מיני קמפיין שנתקלתי בו פעם, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, שסיסמתו הייתה "תמיד כן". יעני, למה לומר תמיד לא, למה לצאת נגד, למה להיות שלילי. אבל מה זאת אומרת, "תמיד כן"? כן לדיכוי? כן לשנאה? כן גם לאונס ולרצח? אם נבהה בשמיים ונבחר לראות רק את הכחול, האם באמת כל הרע שבמציאות יעלם, או שמא אינטרסנטים ירכבו על גבי הנאיביות שלנו וירסקו אותנו עד עפר? אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, התשובה כאן ברורה מאוד, כשמש אפילו. אם מובילי המחאה יאמצו קו פשרני זה, הרי שגם מחאה זו תסתיים בלא כלום. ויש כבר מספיק אנשים שטוענים באוזני שזה בדיוק מה שעומד לקרות.