אמנם כבר פרקתי כאן את המגילה שלי על יוון, ובשביל זה קראתי משהו כמו 25,000 מילה (הערכה שמרנית, סביר להניח שפי כמה), אבל כל יום מגלים משהו חדש… ועכשיו בכתבת פרופיל מרתקת לרגל כניסתו של וארופקיס לרשימת 10 הוגי הדעות המובילים השנתית של המגזין prospect.
"תנו לי נקודת אחיזה, ואוכל להזיז את העולם כולו" (ארכימדס)
ככל שעובר הזמן, אני מוצאת יותר ויותר עדויות לכך שהחבר'ה של סיריזה הם בערך הדבר הכי מרגש שנצפה בפוליטיקה העולמית כבר זמן רב, ושהם נערכו באופן לא רע (considering…) למשחק הפוקר המאוד מסוכן שאליו ידעו שהם הולכים להיקלע. אני גם די משוכנעת שהם באמת באו בטוב, כלומר עם אמונה מסוימת שאולי בכל זאת הרציונליות תשחק כאן איזשהו תפקיד, אבל גם התכוננו כמיטב יכולתם לאפשרות שההיסטריה של הפיננסיירים ועוזריהם תנצח בסופו של דבר את השכל הישר. מה שמתרחש עכשיו בצורה מביכה למדי.
נכתב במקור עבור הספר "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי" (2012), בעריכת אריאל הנדל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ' 264-272)
העיתונות הכלכלית נמצאת היום בחזית המאבק על דרכו וצורתו של העולם, על שינוי יחסי הכוחות ושינוי סדרי עולם. וכל זה קורה כשהעיתונות עצמה נמצאת במצב נזיל ורעוע, במאבק פנימי על שינוי צורתה באופן שמחייב את התחום ואת המקצוע להגדיר – ממש להמציא – את עצמו מחדש.
הדיון במושג "עיתונות כלכלית" הוא רב שכבתי. אולי עדיף לומר רב ממדי, כדי להדגיש את חוסר ההיררכיה המובנית בדיון כזה, העוסק בתת תחום בעל שפה ייחודית של הפרקטיקה העיתונאית – פרקטיקה המצויה בתנועה מתמדת ושטרם התייצבה סביב מציאות נורמטיבית חדשה. הביטוי רב שכבתי משקף גם את מלאכת הקילוף הנדרשת לצורך הבנה והמשגה של עיתונות בכלל ושל עיתונות כלכלית בפרט – כלומר, מה שאנחנו רואים, קוראים או שומעים כאייטם חדשותי או בידורי על כל מרכיביו.