בעקרון לא רציתי לכתוב עוד מסה לפני שתושג איזושהי הכרעה במאבק המתיש הזה בין יוון ל"נושיה", אבל עכשיו, כשהקלפים סוף סוף נמצאים על השולחן ומתחילים להישמע כל מיני רעשים מכל מיני כיוונים – כלומר, הדיסאינפורמציה מתחילה לזרום בשצף קצף – נראה לי שבכל זאת כדאי לומר משהו.
על ה"משא ומתן" שהתנהל בחודשים האחרונים והאופן שבו הוצג בתקשורת אני מניחה שיהיה עוד הרבה מה לומר אחרי שהמים ישקטו, אם וכאשר. לא חסרות לי תובנות, כואבות ופחות כואבות. שתיים מהן אני יכולה כבר לחלוק: מקריאת עומק ביקורתית ושוטפת (שלא לומר אובססיבית) של המידע הגלוי, אם התחלתי באהדה לווארופקיס – כיום אני פשוט גרופית שרופה. והתובנה השנייה היא שאני יותר לא מאמינה אפילו לסימן פיסוק אם הוא מופיע ב"פיננשל טיימס", גוף תעמולה שבעיני כיום הוא גרוע מפוקס ניוז. אבל זה besides the point.
אם מה שפורסם ב-eKathimerini הוא אכן המסמך המלא האמיתי, וזה נראה כך, הוא נראה כמו משהו שלא באמת כולל נסיגה משום עקרון מפתח של סיריזה, לפחות לפי מה שהציגה הממשלה במהלך התקופה השוחקת הזאת (שמשקף את משנתו של וארופקיס). אם כבר, ההיפך הוא הנכון, ונראה שטקטיקת השחיקה הפומבית הצליחה פלאים.