אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.

להמשיך לקרוא ←