אני מתחילה קצת להציף את עצמי בפוסטים, אבל אין מה לעשות, אני זקוקה לקצת אנטי קליימקס תרבותי אחרי הסערה שעוררה בי את כל דחפי הפליימינג הישנים, שרידים של השתתפות ממושכת מדי בפורומי אקטואליה.
ולדי מ"רייטינג רמזורים", שהצליח משום מה להרגיע אותי בתגובות האינטליגנטיות שלו (תודה, אגב), כתב באחת התגובות לפוסט שלו בעניין המרתיח ההוא על הנטייה למצוא מדי פעם שעיר לעזאזל ולטפול עליו את כל תחלואי החברה הישראלית, ואז לסקול אותו באבנים בכיכר העיר, והתייחס לזה כאל "אקטיביזם" וכאל משהו שלילי. רציתי להגג על זה קצת.
קודם כל, אני מכחישה שיש לי נטייה כזאת – לא למצוא שעירים לעזאזל, ולא לסקול. בהחלט יש לי נטייה – למעשה, לא הייתי קוראת לזה נטייה, אלא אולי אפילו דרך חיים – לשפוט ולבקר. שני דברים שבעיני הם מהותיים לאדם וחיוניים, למעשה – הכרחיים (אם כי כמובן לא מספיקות) – לקיומו של מוסר. ואני לא מרגישה שום צורך להיות, או בעצם – מרגישה צורך לא להיות – פוליטיקלי קורקט, מאחר והפוליטיקל קורקטנס בהקשרים אלו מעקר בעיני את הפואנטה ומהווה בעיקר כיסוי לפחדנות וצביעות. (ועוד דבר לגבי הסקילה – התשובה המסורתית שלי – If you can't take the heat, stay out of the kitchen).
מטבע הדברים, יש דברים בולטים יותר ובולטים פחות. ידוע לנו שתופעת הגזענות היא לא תופעה נדירה במחוזותינו – זה נכון, ומעולם לא טענתי אחרת. אבל כשאנחנו מתייחסים לתופעה בצורה פרקטית, כדאי מאוד שנתייחס למקרים קונקרטיים. אנחנו הרי לא עוסקים כאן בפילוסופיה מופשטת, אלא בבעיות אמיתיות. ובאופן טבעי, לא כל המקרים הקיימים ייכנסו לשדה הראייה שלנו. כשהם נכנסים, אז צריך להגיב אליהם.
דבר נוסף – מה זה בעצם, שעיר לעזאזל? אנחנו הרי לא מדברים כאן על אדם שלא עשה כל רע ושמעלילים עליו עלילת שקר. אנחנו כן מדברים על מישהו שעשה משהו רע, אבל שהוא לא היחיד שעושה זאת. כאן אפשר לשאול – אם האדם בסך הכל נותן ביטוי למשהו שלא הוא המציא, האם הוא אחראי על זה? התשובה שלי על זה היא כמובן כן. הנסיבות חשובות, ויש להתייחס אליהן (העניין ה"מערכתי") אבל עד גבול מסוים. אני מחזיקה בדעה שיש דבר כזה, אחריות אישית על מעשים, ושגזענות בפרט ומילים בכלל (בעיקר במדיום ציבורי ועוד מדיום פופולרי) הן מעשים. כך שיש מקום גם לשיפוט האישי וגם להתייחסות לעניין המערכתי. בו זמנית, בד בבד, לסירוגין, איך שתרצו, אבל לא או / או.
אז נכון, מודעות זה דבר מוגבל, בעיקר בעידן התקשורתי, וקשה עד בלתי אפשרי לשמר אותה למשך זמן – ה"עניינים" חייבים להתחלף בקצב מהיר בעולם רודף הריגושים שלנו. ומדי פעם מישהו נתפס בקלקלתו, והופך לחגיגה, שלפעמים בהחלט אפשר לראות אותה כסקילה. אבל בגלל זה צריך לפטור את האשמים? נכון, זו לא ה-דרך לפתרון אמיתי של תחלואי החברה, רק חלק ממנה. אבל חלק שאי אפשר לוותר עליו. איך תשנה נורמות ביד אחת אם ביד השנייה אתה נותן להן לגיטימציה?
ובואו נשאל את עצמנו בכנות, לא נמאס לנו כבר לשמוע את התשובה "אבל כולם עושים את זה"? לא נמאס לנו כבר שלאף אחד אין אחריות על כלום? אם זרובבלה לא עשתה שום דבר ואין שום טעם להתייחס אליה, אז מה עשו אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, חיים רמון, משה קצב, וכל שאר הליצנים שדופקים לנו את החיים, ולפעמים גם הורגים אותנו? וחוץ מזה, ואם כולם היו קופצים מהגג?
***
ביום שבת החלטתי שוב שאני חייבת פיקולו, אבל הפעם ברצינות. 10 שנים ניגנתי בחליל צד. אני אוהבת מוזיקה, ואני אוהבת לנגן, אבל דבר אחד חסר לי בכל הנוגע לנגינה – כושר התמדה, ו/או מוטיבציה. מאז הצבא אני מנגנת בהתקפים, פעם במספר חודשים. זה די מבאס לנגן על כלי כמו חליל צד לבד – אני לא מכירה אף פסנתרן חובבן או נגני כלי נשיפה רדומים, שרוצים לנגן סתם בשביל הכיף בלי פרוספקטס להקמת להקה ויציאה לסיבוב הופעות באירופה (אין מצב ללהקה. אני קלאסית בכל רמ"ח אברי (אבל אני מוכנה לשקול מוזיקה דרום אמריקנית אחרי ששמעתי מה הם עושים עם חליל)). ושוקי מסרב לקרוא תווים, למרות שרכשתי בחנות החליל בניו-יורק שתי חוברות מכובדות של דואטים לחליל וגיטרה.
אבל חוץ מכל מזה, יש לי מן קטע כזה – בכל פעם שיוצא לי לשמוע את ליאור איתן מנגן את ה"פיקולו אספניול", אש מתחילה לבעור בעצמותיי, והיא לוחשת לי –"את חייבת פיקולו". למה? ככה. בעצם, לא ככה. כי "את חייבת לנגן את הדבר הזה". האתגר, כנראה. בדרך כלל, זה נמשך כמה ימים ואז דועך. הפעם החלטתי להתייחס לעצמי ברצינות, מתוך תקווה שאולי זה גם יגרום לי לנגן קצת יותר, אפילו אם רק עם עצמי, כי איזה הרכב שפוי בדעתו זקוק לפיקולו?
אז הסתכלתי באינטרנט, הלכתי לכמה מקומות, ובסוף הגעתי לגינצבורג. ועכשיו אני בעליו הגאה של פיקולו משומש מתוצרת יפנית במחיר מציאה. הצליל נפלא, תודה ששאלתם, אבל מאחר ופיקולו הוא לא סתם חליל קטן, אלא כלי בפני עצמו, אני עוד לא נשמעת יותר מדי טוב. אבל מה, אין לי תווים, ולפיקולו אין דו נמוך, כך שיצירות לחליל זה לא ממש מן העניין. ולפני שאני רוכשת את ה"פיקולו אספניול", כדאי מאוד שיהיו לי כמה אטיודים באמתחתי. בקיצור, טרם הסתיימו תלאותיי, אז אל תעצרו את נשימתכם בציפייה ל-CD.
(אגב, אין סיבה מיוחדת לקשקושים האלו על הפיקולו. בטח שלא פוליטית, מדינית, כלכלית או פילוסופית. אולי זה תוצר של תחושת אשמה קלה על הסירוב העיקש שלי להשתתף במשחק חמשת הדברים).
פיקולו ובס – זה נשמע מספיק פסיכי כדי לתפוס… (אבל קודם נראה לי שכדאי שאני אשיג קצת אטיודים..)
פיקולו הוא כלי נגינה שנשמע נפלא, למרות שהוא נראה לי לא פשוט לנגינה.
תתחדשי.
אני מכיר את הBoost הזה שמקבלים כשמקשיבים ליצירה או נגן ממש טוב שעושים חשק גם כן.
ובקשר לנגנים "רדומים" כפי שקראת לזה.
אני מנגן על בס חשמלי ומג'ג'מם לפעמים עם חברים.
אבל זה די משעמם.
בכל זאת, מוסיקת רוק לנגני בס היא לא האתגר הכי גדול שיש ומה גם שכבר כמה שנים שאני מקשיב בעיקר למוסיקה קלאסית (בעקבות ספר של קונטרה-בסיסט מהמאה ה19 בשם סימנדל).
רק ששם אין יותר מדי תפקידים לבס חשמלי.
מי יודע, אולי בסוף נקים הרכב ייחודי לפיקולו ובס:)
אמיתי – יכול להיות שזה היה תרגיל יח"צ, אבל בכל מקרה, זה היה תרגיל יח"צ מאוד מפגר שמלמד בעיקר על טיפשות. זה כבר מזמן לא "העיקר שיאייתו את השם שלי נכון". מותגים קמים ונופלים, ופרובוקציות הן very risky business.
אטלנטה – תודה. בינתיים אני עדיין בחיפוש נואש אחרי תווים לפיקולו. לנוכח העובדה שיש לנו כאן בארץ פיקוליסט כל כך משובח עד כדי כך שכותבים יצירות במיוחד בשבילו, הופתעתי לגלות שאפילו במרום כנראה לא יודעים מה זה. אני מקווה שהם יצליחו להזמין לי את מה שביקשתי, ואם לא, אני פשוט אצטרך להזמין באינטרנט ולחכות. מבאס.
אני איתך במאבקך הצודק, ובעקבות דברייך גם שוקל מחדש את אסטרטגיית ההתעלמות שלי.
אחרי הפוסט הראשון, חשדתי שיש כאן תרגיל יחסי-ציבור, ולכן לא מיהרתי להעניק לה את תשומת הלב שאותה ביקשה, אבל לאור העובדה שהיא ממשיכה בשלה, אולי צריך בכל זאת להגיב.
בהצלחה עם הפיקולו!!
כששמעתי את האלבום הראשון של טורי איימוס "Little Earthquakes", אש בערה בעצמותיי לחזור לנגן על הפסנתר. הגעתי עד ללהשיג את התוים. מחכה לפוש הבא כדי באמת לעשות איתם משהו…
בחום.
אני לא מכירה אותו. למעשה, הרבה זמן חשבתי שאין שום קשר בין חליל לג'אז, ולמרות שדעתי השתנתה בעניין, עדיין יש לי איזשהו מחסום. אבל אם אתה ממליץ…
אולי, אבל לא טוב לעזאזל.
אגב חלילים, מה דעתך על אריק דולפי?
(היי, אני די טוב בניימדרופינג)
קרנאור – שמעת פעם פיקולו? אנושית???
ולדי – למרות שאני לא מהסובלים מפוביה, קשה לי למקם אישיות רכה ופרוותית במשהו שהולך על שתי רגליים, לא כל כשכן בקליניקה של רופא שיניים…
וק.ה – מה זה הרגשי נחיתות האלו? אני בטוחה שאתה טוב בלפחות 5 דברים.
זה לא הקידוחים שמרגיעים (ז"א, אני כבר כל כך רגיל לצליל שאני אשכרה נרגע מזה, אבל זו סטיה פרטית). זו האישיות הרכה והפרוותית שלי שמרגיעה את המתרפאים ומונעת מהם טראומה. ביחוד כשאני מתחיל לשיר תוך כדי הטיפול (וקרה לי יותר מפעם אחת)…
וואו, את מנגנת על פיקולו, את באמת אנושית.
השירה של סטיב מרטין?
(הלוואי והייתי טוב, לעזאזל במשהו)
רפואת שיניים? לא תודה, I'll pass (לא שאני מפחדת, פשוט אין לי יותר מדי צורך בזה. רופא השיניים שלי אמר לי שיותר אנשים כמוני היו מביאים אותו לפשיטת רגל. טפו טפו). אבל אני חשבתי שאתה מדבר על אקופנטורה או משהו כזה. מה בדיוק מרגיע בקידוחי שיניים?
הקליניקה ב"הדסה עין-כרם", בפקולטה לרפואת שיניים – שם קודחים לי במוח ואני קודח בשיניים. אם את רוצה יותר פרטים – עדיף במייל.
יוחאי – תחביב? רגע לפני זה ציינתי שניגנתי 10 שנים, אמנם על חליל צד, אבל בכל זאת (ולא רק זה, אפילו ניגנתי בתזמורת, למדתי עם מורים משובחים וזכיתי במלגה לשנת לימודים חינם בקונסרבטוריון, וזה בלי להזכיר את השנה שבה למדתי בקונסרבטוריון בסן פרנסיסקו שבו למד אחד הכנרים היהודים הגדולים, שכחתי מי, ואת התלהבותה של המנהלת והרסיטל המשובח שנתתי. בקיצור, איי וואז דאם גוד. תחביב, פפפפ…).
ולדי – ברור שהנטייה קיימת, ברור שיש סיבות עמוקות מזה, הכל ידוע. כל הדברים האלו לא משנים את העובדה שיש "אשמים" ושצריך להילחם בהם, אחד אחד. זה הופך לשעיר לעזאזל רק כשזה עוצר באחד. רמון, למשל, עשה מעשה מגונה, וצריך לשלם על זה את הדין כמו כל אחד שעושה מעשה מגונה, ואם המקרה שלו הופך למקרה דוגמא, ומפחיד גברים אחרים מלבצע מעשה מגונה, מה טוב. זרובבלה היא תוצר וכו', אבל היא גם גזענית שכותבת פוסט שמגיע לאלוהים יודע כמה אנשים שבינתם טרם נתמלאה בשום תוכן. חייב להיות גם לזה קונטרה מתועד.
ואיפה הקליניקה הזאת? נשמע לא רע…
נחמד לגלות שיש לך תחביב נגינה על פיקולו. אני מקוה שתתמידי.
וכבר כמעט התייאשתי ממשחק חמשת הדברים. עכשיו עוררת בי תקוה מחודשת.
ראשית, אני שמח שהייתה לי השפעה מרגיעה. את מוזמנת לסור לקליניקה בהזדמנות, וגם שם אני מאוד מרגיע ונחמד (גם אם לפעמים נוצץ איזה זיק סאדיסטי בעיניים).
כעת, לעניין הנטיה למצוא שעיר לעזאזל – אני טוען שהיא קיימת. נכון, בדרך-כלל זה שנבחר לשמש בתפקיד אינו טלית שכולה תכלת, אלא אדם שעשה מספיק, שנאמר "אין עשן בלי אש". אלא שנורא קל לנפח עניינים, ולדעתי לולא היה עניין רמון מנופח בשל היותו שר, כל עניין הנשיקה היה נגמר בסגירת התיק מחוסר עניין לציבור.
ה"עניין לציבור" משמש פעמים רבות מדד לחומרת הדברים, ופשע שעושה ידוען אינו כפשע זהה שמבוצע על-ידי אלמוני. ובאותה מידה, הרוכל בשוק מחנה יהודה שנוהג כבר 40 שנה לצעוק "מוות לערבים" כל שבת בטדי אינו כזרובבלה, שבזכות הספוטלייט שהופנה אליה פתאום הפכה מבלוגרית פשוטה להוגת דעות ולשופר של דור שלם. אז נכון, יש לה בלוג ויש בו כמה מאות אלפי כניסות, אבל עד כמה היא תשאיר את חותמה? אני חושב שהיא לא…
אסור לפטור את האשמים, אבל גם להטיל על אשם אחד את כל הרעל ששמור אצלנו זה לא תקין. בגלל זה טענתי שזרובבלה היא בסך-הכל תוצר, ואת המקור צריך לחפש עמוק יותר. לא יכול להיות שילדה קמה יום אחד ומחליטה שהיא לא אוהבת ערבים, צריכה להיות לזה סיבה כלשהי. ואת הסיבה הזו אולי כדאי לנו לחקור לעומק.