לפני זמן לא רב קראתי את ספרו של הפילוסוף האיטלקי גיורגיו אגמבן, "Remnants of Auschwitz". אחד מהקטעים שם עשה עלי רושם עמוק, והתחבר בצורה יפה לדברים נוספים שמעסיקים אותי, ולהלן התוצר הזמני.

אגמבן מצטט את פרימו לוי, שמספר בספר "ההפוגה" את סיפורו של אחד זונדרקומנדו ששרד, על משחק כדורגל שהתנהל במהלך אחת ה"הפסקות" מהעבודה בין חברי צוות הזונדרקומנדו לבין ה-SS. בלב הזוועה של אושוויץ שיחקו האנשים, וחבריהם בצד הריעו, עודדו, כאילו שהמשחק מתרחש במגרש בכפר, ולא בשערי הגיהנום. אגמבן אומר כי אפשר לראות את המשחק הזה כהפוגה זמנית של אנושיות בלב הזוועה האינסופית, אך הוא מעדיף לראות אותה כזוועה האמיתית של "האזור האפור", שבו אין זמן, ושנמצא בכל מקום. ומכאן מגיעה, לדבריו, הבושה והמצוקה של הניצולים, וגם המצוקה והבושה שלנו:

"The shame of those who did not know the camps and yet, without knowing how, are spectators of that match, which repeats itself in every match in our stadiums, in every television broadcast, in the normalcy of everyday life. If we do not succeed in understanding that match, in stopping it, there will never be hope".

אדורנו, כשדיבר על משהו דומה, אמר את אמירתו המפורסמת, שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברבריות. האמירה הזאת עוררה סערה מסוימת, ולכן הוא חזר בו ב"נגטיב דיאלקטיקס", אבל לא ממש חזר בו, אלא עורר אותה מחדש, בצורה חריפה יותר ובהקשר כללי יותר. הוא אומר, שלסבל יש זכות לביטוי כמו שלאדם מעונה יש זכות לצעוק, ולכן יתכן שלא נכון לומר שאחרי אושוויץ אי אפשר יותר לכתוב שירים. אבל, אומר אדורנו, זו לא טעות להעלות את השאלה הפחות תרבותית, האם אחרי אושוויץ אפשר בכלל להמשיך ולחיות.

התרבות כולה לוקה, אחרי אושוויץ, במקרה חמור של "אשמת ניצולים", אשמה של חיים שבעצם קיומם חונקים חיים אחרים. האשמה הזאת, אומר אדורנו, אינה מתיישבת עם החיים. והאשמה הזאת אינה מפסיקה לשכפל את עצמה, בגלל שאי אפשר, אפילו לרגע אחד, להביא אותה במלואה לתודעה. "אשמת ניצולים" היא מושג ידוע ומוכר, שמופיע פעמים רבות בעדויות, בספרים, במחקרים פסיכולוגיים בנושא. "אשמת ניצולים" זה גם כל מה שאני שומעת כשאני שומעת תירוצים לאדישות לגורל של אחרים או טיעונים בנוסח "מי שמרחם על אכזרים" וכדומה.

***

ועם ההקשר הזה in mind, יש לי כמה דברים לומר בנושא ה"פלנטה האחרת". לתפיסתי, מי שאומר על אושוויץ "פלנטה אחרת" ומתכוון לכך, כשהוא מודע לכל ההשלכות והמשמעויות של הביטוי הזה, גרוע מכל מכחיש שואה, אפילו אם הוא עצמו ניצול שואה כמו יחיאל דינור (ק.צטניק) (אם כי אני מניחה שכשהוא אמר את זה הוא הרגיש דברים אחרים לגמרי ממה שמרגיש כל מי שמשתמש בזה היום).

מי שמנסה לטעון שאושוויץ התקיימה במימד אחר, במושגים אחרים, מחוץ לכדור הארץ, מחוץ לרצף ההיסטוריה האנושית, במקום מבודד ונפרד מכל מה שאפשר להתייחס אליו ולהשוות אליו, בעצם אומר עוד כמה דברים. ראשית, הוא פוטר את מבצעיה מכל אחריות. המונח "פלנטה אחרת" מסמן פער טרנצנדנטי שאינו ניתן לגישור בינה לבין הפלנטה הזו שלנו. כי הרי אי אפשר להשוות. ואם אי אפשר להשוות, אז איך אפשר לשפוט, לפי המושגים האנושיים החוקיים והמוסריים של הפלנטה הזאת, את מה שהתרחש בפלנטה ההיא? הם ממילא ומראש לא תקפים לגביה.

דבר נוסף – המונח מפשיט את אושוויץ מכל רלוונטיות ומשמעות אנושית, ומבזה את קורבנותיה ואת ניצוליה. איזו רלוונטיות יש בכלל לסיפור שלהם עבורנו, כאשר אנחנו אומרים שהוא התקיים מחוץ לחלל ולזמן שלנו? כל היחס לעדויות הופך למן סוג של טיפול פסיכולוגי עבורם.

והדבר הגרוע מכל – המונח חוסם מראש ומלכתחילה כל ניסיון לטעון שאפשר למנוע שואות נוספות גם בעתיד. פלנטה אחרת – אי אפשר להסביר, אי אפשר להשוות, אי אפשר להבין, אי אפשר לדעת, אי אפשר למנוע.

התפיסה שהגיעה לקיצוניות באושוויץ היא התפיסה של האדם כסרח עודף, כבר-החלפה, כבר-השמדה – חפץ שמאבד כל הקשר אנושי, והופך לנציג חסר פנים של קבוצתו (דבר דומה, אגב, נעשה בהקשר של הזיכרון, אבל זה לא לעכשיו). הטענה הכרונולוגית היא שאחרי אושוויץ, אחרי שראינו לאיזו קיצוניות יכולה להגיע התפיסה הזאת, שמספיק להגדיר אותך כיהודי כדי להכניס אותך לתא גזים, אין לנו יותר את הפריבילגיה להתייחס לתפיסה כזו, בכל צורה שבה היא מופיעה – אם כרצח עם ואם כתירוץ לאטימת לב פרטית, בשוויון נפש וכמשהו "טבעי". כל גילוי וכל ביטוי שלה הוא המשך ישיר של אושוויץ וחלק בלתי נפרד ממנה, וכל זמן שדברים כאלו מופיעים אושוויץ ממשיכה להתקיים. התפיסה הזאת לא יותר טבעית משאושוויץ היתה טבעית להיסטוריה ולהתפתחות האנושית. אפשר כמובן לטעון דברים כאלו על אושוויץ, אבל נקודת המוצא שלי היא דחייה מוחלטת של הטענה הזאת.

זה לא אומר שכל רצח עם או דברים דומים שהתרחשו מאז אושוויץ הם "כמו אושוויץ". אבל זה בהחלט אומר שכל הדברים האלו הם המשך ישיר של אושוויץ. שהעניין הזה טרם עבר מהעולם. המלחמה לא הסתיימה (שלמה ארצי, לשאלתך…). משחק הכדורגל נמשך.

הציטוט הזה של פרימו לוי שהבאתי כאן קודם, נוגע בדיוק בלב העניין.