נדב, שנענה להצעתי לדרוש ממנהלי אגרגטורים שממשיכים להפיץ בלוג גזעני להסיר את הבלוג שלו, עורר סערה זוטא ואוסף של תגובות, חלקן מספיק צדקניות ומתחסדות כדי לגרום לי לרצות להגיב.
ראשית, יש לומר שפוסטי ההבהרה היו גרועים מפוסט המקור. לא היה בהם כלום חוץ מאפולוגטיקה באמת לא אינטליגנטית במיוחד, שרק מחמירה את המצב. בן אדם לא יכול לשנות את תפיסת עולמו הגזענית בתוך שלושה ימים, כי מישהו באינטרנט אמר משהו. צר לי, אני לא מאמינה בזה. ואני גם לא מאמינה בקיומם של הסברים לגזענות. אין שום דבר שמצדיק בעיני התייחסות לקבוצה שלמה של בני אדם, אפילו אם הם ה"אויב" ה"שחור-לבן" שלנו, בצורה כוללנית. אין שום דבר שמצדיק בעיני פרסום במדיה ציבורית שמגיעה לקהל רחב של הבעת תמיכה בסטריליזציה של עם. אין שום דבר שמצדיק בעיני המשך הפצה של פרסום כזה. בעיקר לא שימוש מעוות במושג "חופש הביטוי", שבעיני אינו מושג ריק, ואינו מושג פרוץ, אלא עניין בעל ערך רב, ודבר חיוני לתפקוד תקין של מדינה דמוקרטית.
עוד דבר שיצא החוצה בצורה די בוטה הוא חוסר הביטחון המוזר של כל מיני אנשים שמנסים להגן על איזשהו קונספט ריק שנקרא "בלוגוספירה", ובעיקר חוסר ביטחון שנוגע לעניין האגרגטורים ומעמדם. כל מיני תגובות הזכירו לי באופן חשוד את "הטיעון לא משכנע, להרים את הקול".
קודם כל, יש לציין שאגרגטור, תהא התנועה בו דלילה ככל שתהא, הוא מדיום של הפצה, ולא מדיום אוטומטי של הפצה. יש לו מנהל אנושי, שבוחר מה להכניס ומה לא, לפי קריטריונים מסוימים. כמו שהוא בוחר מה להכניס, הוא יכול לבחור גם מה להוציא. בכל זאת, המציאות לעולם לא נשארת סטטית. הפגיעה היחידה שיכולה להיות בהרמוניה, אנרגיות או וואטאבר, היא להתייחס אל המציאות כאל חומר סטטי (בפנג שווי, למשל, זה אפילו יותר קיצוני – הכנסת משהו חדש, אתה נדרש להוציא משהו ישן, כדי לא לתקוע את זרימת האנרגיה).
הדברים לגבי הבחירה תקפים אפילו יותר כשמדובר בעורכים בעיתון. מי ששמם עורכים בעיתון, שמם גם כצנזורים. זו עובדה. אין עיתון גדול מספיק שיכול להכיל את כל תכני המציאות. העורך הוא אותו אדם שמקבל משכורת כדי לבצע, בין השאר, את הסלקציה – מה ייכנס ומה יצונזר – יישאר בחוץ. זו תהיה צביעות גדולה לטעון אחרת. וצביעות גדולה אף יותר היא לטעון שיש קריטריונים אובייקטיביים ובלתי תלויים בשיקול דעתו של העורך לקיום של בחירות כאלו, כמו למשל על אלו בלוגים להמליץ. אפילו ברשת הישראלית הדלוחה, יש מספיק אפשרויות בחירה.
כל התגובות המצטדקות שראיתי מצידם של מנהלי אגרגטורים ועורכים מלמדות רק על דבר אחד – ניסיון נואש להתנער מאחריות אישית. אני יודעת שזה לא דבר כל כך פופולרי בעידן ובמקום שבו אנחנו חיים, אבל בעיני אנשים מוחזקים אחראים לחלוטין על מה שהם בוחרים לעשות או לא לעשות, ובתוך זה גם על מה שהם בוחרים לפרסם או להימנע מפרסום.
***
מאחר ורייטינג באמת מעניין אותי רק כקוריוז, אין לי מושג כמה תנועה מגיעה אלי מאגרגטורים למיניהם. הדבר היחיד שאני יודעת, חוץ, בעצם, מזה שאני לא יודעת כלום, הוא שיש מקומות שאני לא רוצה להיות בהם. אני לא רוצה חברים גזענים, למשל. אני גם לא רוצה להצטרף ל-KKK או לכת. ואני לא רוצה להיות "מקובצת" ביחד עם בלוגים גזענים. מצד שני, יש גם מקומות שאני כן רוצה להיות בהם – אני אולי מיזנטרופית, אבל לא עד כדי כך – ולכן ההצעה להסיר את קורא ה-RSS היא מגוחכת.
הדרישה היא להסרת הבלוג האישי של המבקשים מהאגרגטור, לא להסרת כל בלוג אחר. יש הבדל משמעותי בין זה לבין מה שטוענים נגד זה. כשאני אומרת שאני רוצה שיסירו אותי בגלל שאני לא רוצה להיות תחת קורת גג עם בלוג אחר, מסיבות כאלו או אחרות, אני מנסה לשכנע את בעל האגרגטור בדברי ובסיבות לצעד הזה, אבל מאחר ומדובר בבני אדם בוגרים בעלי יכולת לקבל החלטות בעצמם, אני יכולה גם להיכשל במלאכת השכנוע הזאת, ושהתוצאה תהיה שהבלוג שלי לא יהיה שם, והבלוג הגזעני כן.
לא אמרתי לאף אחד מעולם "תוריד אותה או ש…", אלא רק "תוריד אותי", ואם זה נדרש אז גם "כי…". מנהל בלוגיש, למשל, שאל. עניתי. התשובות שלי לא מקובלות עליו, ואין לי יותר מדי מה לעשות עם זה, חוץ מלהמשיך ולנסות עד שאדרש להפסיק. זה מה שנקרא "ניסיון שכנוע כושל".
הייתי שמחה אם אנשים היו משתכנעים במה שאני מאמינה בו. הייתי שמחה אם אנשים היו מבינים למה אני חושבת שהעניין הזה כל כך חמור, עד כדי כך שנדרש צעד כזה, עד כדי כך שנדרש להקדיש לו מספר אסטרונומי של פוסטים בקנה מידה שלי. ניסיתי להסביר. יתכן שלא עשיתי את זה בצורה הטובה ביותר, ולו רק בגלל שאני באמת מאמינה שלא צריך להאכיל אנשים עם כפית באמצעות סיסמאות פרובוקטיביות וקצרות.
בכל מקרה, אני אמשיך להאמין שרק מניסיונות כאלו ומניסיונות לעורר איזשהו דיון עמוק יותר יכול לצאת משהו שיש לו ערך, אולי אפילו פעולה משותפת. ואני אמשיך להאמין בזה גם אם אמשיך להיתקל בקירות. (לא סתם אהבתי את השם של הארגון הצרפתי הזה, "ילדיו של דון קישוט").
ג'ק – לא אמרתי שום דבר נגד חינוך. חינוך זה לטווח רחוק, והדבר החיוני ביותר למיגור הגזענות. אבל יש גם פעולות שצריכות להיעשות בטווח הקצר, אחרת לא יהיה טווח רחוק.
mio – השתתפתי בעבר השתתפות אינטנסיבית בקהילות. הניסיון לימד אותי שהקוד הלא רשמי הזה הוא כל כך שביר, והפירוק של קהילה כזאת כל כך קל, בעיקר אם היא לא עוסקת בפוצי מוצי, אלא בדברים קצת יותר רציניים (כמו אקטואליה, עניינים חברתיים או שואה). יותר קל לפרק מאשר לבנות במרחב כל כך פתוח וכל כך נגיש. הדברים באינטרנט (החברתיים) נראים כמו החברה עצמה, רק מועצמים, לדעתי. נדמה לי שמה שייווצר תלוי במידה רבה במה שיווצר בתוך החברה (המקומית, הלאומית או הגלובלית – אבל זה כבר עניין אחר עם מוקד אחר).
אני ממש ממש איתך בנושא הזה.
כמו שאני רואה את זה הכח היחיד שיכול להיות לבלוגר זה המוניטין שלו. ובכח הזה הוא צריך לעשות שימוש. ולעשות שימוש במוניטין זה לומר – במועדון שמארח אורחים מזוהמים אני לא רוצה להופיע. אם המוניטין שלך מספיק חזק הוא ייצר השפעה. אם מספיק אנשים שמיצרים עיניין ידירו רגליהם ממקום מסוים – זה ייצר השפעה. אם אנשים אחרים שמחפשים אותך ואת שכמותך לא יגיעו למקום כי את לא תופיעי בו – זו השפעה. זו השפעה איטית, נאיבית, אולי אפילו קצת פתטית. את יודעת מה – ממש כמו חינוך. לכי על זה.
הערת אגב בקשר לסוגיה המעניינת הצדדית שעלתה פה. אני חושב שהשאלה אם זכותך לבקש להוריד את הבלוג שלך (או חובתם של מפעילי אתרים מכל סוג שהוא להענות לבקשתך) שייכת ללב ליבה של המהפכה שנקראת ווב 2 . אני חושב שהמהפכה האמיתית היא ששאלות כאלו הן כבר לא שאלות משפטיות. לדעתי המרחב המשפטי הקיים כבר המון זמן לא רלוונטי לשאלות מהסוג הזה. כמו שהוא כבר לא ממש רלונטי לסט שלם של סוגיות קניין רוחני וזכויות יוצרים. אני מצפה בסקרנות עצומה לראות מה האינטרנט ייצר במקום. כשלעצמי אני מאמין גדול בנימוסים. אם יצרן תוכן מבקש יפה שלא אציג את התוכן שלו באתר שלי זה פשוט מנומס להענות לבקשה שלו. אחד הדברים שהכי אהבתי באינטרנט בעידן בו הקונספט של קהילות רק התחיל להווצר הוא שבדרך כלל קהילה היתה יוצרת לעצמה מעין קוד לא רשמי של נימוסי רשת. בעידן שלנו לאכוף חוקים של זכויות יוצרים זה לא ממש מעשי – הגיע הזמן לייצר מערכות אחרות ליצור בתוכן.
וכן חח לכותבת הבלוג, שכשמה כן היא, שניכר שלא נוגעת בנושא כמו שאר יפי הנפש רק למען רקורד מיופייף, אלא משקיעה ובוחנת הנושא עד תום. למרות שצר לי שגם אני לא הצלחתי לשכנע שההוקעה כאן צריכה להיות על דרך ההכוונה והחינוך ולא באמצעות חרמות וגינויים.
זושא (Y)
נכון מדוייק וממצה. כל מילה בסלע.
זו ש – אני אנסה שוב. ואולי אתחיל מהסוף – אני לא רואה שום טעם ב"להסביר לזרובבלה". אין דבר כזה, להסביר אמונות בסיס. לכי תסבירי לאדם דתי, למשל, שאין אלוהים. גזענות לא נובעת מחוסר ידע. גזענות נובעת מתפיסת עולם מעוותת. זה לא משהו שאפשר לפתור כל כך בקלות באמצעות חינוך, הסבר או חשיפה לדעות אחרות – זו די גישה רציונליסטית נאיבית, שאפשר לומר שדי הופרכה. "תיאוריית המגע" (contact theory), למשל, נכשלה לגמרי כטיפול בגזענות. מה שכן עבד היה דווקא "כיתת הפזל", ורק בגיל צעיר. לא צעיר 20. צעיר 5. וכמו שלא יהיו לי חברים גזענים, אני גם לא מעוניינת בשום אינטראקציה איתה.
קשת זה מושג אסתטי. נחמד להשתמש בו כדימוי רומנטי, אבל זה לא העניין כאן. אני מדברת על מוסר. מוסר אנושי מחייב שיפוט, ומחייב קביעת גבולות. לאחר פירוקם של כל מקורות הסמכות האבסולוטית, נותרה המשימה הקשה ביותר – לקבוע את הגבולות בהיעדר אלוהים, בהיעדר כנסיה ובהיעדר האמונה העיוורת ברציונליות האנושית.
לא מדובר כאן בהשתקה. מדובר כאן בטריוויאליזציה ויצירת נורמות שוללות.
יתכן שבלוג הוא מרחב אישי, אם כי גם בזה אני לא מאמינה – מאחר והוא פתוח לציבור – אבל אגרגטור כמו אלו שפניתי אליהם אינו "מרחב אישי" (אלא כמובן אם הוא מוגדר ככזה).
יובל – תודה. back at you.
זו ש – בעיקרון אני מסכים לאבחנה שלך לגבי ההבדל בין מה שלגיטימי במקום ציבורי לבין מה שלגיטימי בבלוג, וגם כתבתי על זה. כתיבת בלוג, לטעמי, היא קרובה מאוד למקבילה האינטרנטית של 'זכות דיבור', וככזו – צריכה להישלל רק במקרים קיצוניים.
אני גם מסכים שמה שזרובבלה כתבה נופל בטווח הביניים – לגיטימי לבלוג, לא לגיטימי למקום ציבורי. לכן לא פניתי לישרא שיסגרו לה את הבלוג, אלא לוובסטר שיסירו אותה – כי לטעמי, אגרגטור הוא מקום ציבורי (כמו שמעידה, לדוגמא, העובדה שמוצגות בו פרסומות)
לא בפעם הראשונה, אני אוהב לקרוא אותך.
זו ש-
לפחות באופן היפוטתי, אם זרובבלה הייתה רואה שהתגובה לפוסטים מסוג זה היא הוקעה טוטאלית של הסביבה, סביר שזה היה גורם לה לחשוב. מה שהיא כנראה ראתה היא שחלק מוקיעים, חלק תומכים, וחלק אולי לא תומכים אבל סוברים שזה נמצא בתחום הלגיטימי של הדיון – אם לא הייתה לי דעה מגובשת בנושא סביר להניח שבעקבות מעקב אחרי הפרשה הייתי יוצא בהרגשה שבכל מקרה גזענות היא דעה לגיטימית. המסר בהוקעה הוא בדיוק זה – אלה לא דעות לגיטימיות.
(יצאה תגובה מבולבלת, מקווה שהובנתי)
לעניין כל גווני הקשת, קשה לי לקבוע קו שחור לבן, אולי כי לא קיים אחד כזה. להתבטאויות גזעניות אין מקום בפרסומים של גופים רשמיים, אבל הבלוג, בעיני, הוא מרחב אישי, וככזה, מותר לו לבטא את דעותיו של כותבו. ושוב אגיד, אני לא חושבת שהשתקה תעזור למגר את הגזענות, להיפך, הגזענות היא מוגלה שצריך לתת לה לצאת ולהתנקז. אם הגזענים ישתקו, לא תהיה להם הזדמנות להיחשף לדיעות אחרות וגם לא להתנגדות שמעוררות דיעותיהם ולסיבות לה.
לגבי זרובבלה, אני לא רואה איך הרעש מסביב יכול לעזור לה לראות ערבים אחרת. אני מסכימה איתך שגזענות צריכה להיתפש כסטיה חריגה ולא מקובלת, אני פשוט בעד השמעת דעות, גם אם הן חריגות ולא מקובלות, כי השמעת דיעה היא תחילתה של אינטראקציה, ולאינטראקציות יש סיכוי (כלשהוא).
ראיתי המון פעילות מסוג "הוקיעו את זרובבלה" ומעט מאוד פעילות מסוג "הסבירו לזרובבלה", ועל כך, בעיקר, אני מצרה.
רוגל – נראה לי שזה תלוי אך ורק בהצהרת הכוונות של המפעילים, באופן ההצגה ובאופן הקידום שלו.
זו ש – מה זה בדיוק "כל גווני הקשת"? איך אפשר לקבוע את זה? האם מישהו ממפעילי האגרגטורים קבע איזשהם קריטריונים? והאם לקשת הזאת יש גבולות לדעתך, או ש"הכל הולך" בה?
אני לא חושבת שעניין ה"חינוך" מייתר את עניין ה"ענישה" או להיפך. כתבתי את זה כאן בהקשרים רבים ושונים. שני הדברים חשובים, ושניהם צריכים להיעשות. אני גם לא מתיימרת לקבוע מה למדה או לא למדה בלוגרית כזו או אחרת מהסערה שעוררה, במכוון או שלא במכוון, מאחר ולא שמעתי על פיתוח של מכשיר שמאפשר כניסה לראש של בן אדם. לדעתי, ה"מאבק" באגרגטורים, או יותר נכון, הצעד הדקלרטיבי של בקשת הסרה מאגרגטור כזה או אחר, הוא חשוב מאוד, מהטעמים שפירטתי כבר כמה פעמים. ואני לא יכולה להתמקד ב"רמת העיקרון", מאחר ויש כאן מקרה פרטי וקונקרטי שנכנס לתחום המודעות שלי. "רמת העיקרון" חשובה רק במידה שהיא לא מובילה לאובדן קשר עם המציאות. "מרחק של שערה", כמו שאמר מורי ורבי זיכרונו לברכה אדורנו.
בנוגע להשרשת הגזענות, אני לא מאמינה שהתשובה העמוקה יותר נמצאת בשום מקום אחר חוץ מיצירת נורמות תרבותיות וחברתיות שבהן הגזענות אינה נתפסת כעוד "עמדה" לגיטימית, אלא כשיקוץ וכסטייה חריגה. התשובה בוודאי שלא נמצאת במאבק בגזען עצמו או בניסיון להפריך את טענותיו או "לחנך" אותו. לצורך כך אפשר לפעול גם מלמטה, גם מלמעלה וגם מהצדדים, וכל פעולה שתורמת או מנסה לתרום לכך היא רצויה בעיני. מיותר לציין שמה שאני מנסה לעשות הוא בעיני פעולה לכיוון הזה.
צחי,
הצגה של RSS צריכה להיות לפי תנאי השימוש בכל אתר.
יש אתרים שמספקים RSS בתנאי שתשתמש בו לשימוש פרטי בלבד ולא תפרסם אותו באתרים אחרים. לרוב, האתרים שלא מאשרים הם אתרי חדשות, בעוד בלוגים נותנים RSS לפרסום בכל מקום – ללא תנאים.
בכל אופן, אם מישהו מבקש להסיר את הפרסום שלו (או אפילו פרסום של מישהו אחר, במידה והפרסום עובר על החוק) זה נראה לי לגיטימי לגמרי שהפרסום יוסר – גם אם אין קשר ל-RSS או לבלוגים, גם אם מדובר בהודעה שכתבתי בפורום והחלטתי שאני מתחרטת ורוצה למחוק את ההודעה שלי (כמובן שאז השיקול אם למחוק או לא היא בידי בעל האתר. לפעמים מחיקה של הודעה שלי בפורום תמחק גם את כל השרשור של התגובות שמתחת לפרסום שלי. לפעמים מחיקה של פוסט בבלוג תסיר גם את כל התגובות לפוסט, שלא נכתבו ע"י בעל הבלוג).
מוזמן לקרוא את התגובה שלי כאן.
צחי העלה נקודה מעניינת.
מאחר וכל אחד יכול להוסיף את הרסס שלך ביחד עם הרסס של כל אחד אחר לקורא הרסס הפרטי שלו, ולך אין יכולת לשלול או לפקח על התהליך, מה ההבדל המהותי בין קורא רסס פרטי לקורא רסס שנגיש לציבור הרחב?
אני אוותר על החלק שבו אני מצהירה שגזענים מגעילים אותי ואגיע ללב העניין, בעיני: הבלוגוספירה משקפת מצב קיים בחברה הישראלית. בתחילת דרכה היא היתה יותר הומוגנית, עם הזמן היא הולכת ונעשית תמונת מצב נאמנה יותר. גזענות, מה לעשות, מושרשת עמוק בחברה הישראלית.
אגרגטור טוב הוא אגרגטור שמביא בלוגים מכל גווני הקשת. תפקידו, בעצם, לשקף את השיקוף. במובן הזה, לבקש ממנהל אגרגטור להוריד בלוג, פירושו לפגוע במהימנות של אותה אגרגציה. בניגוד לעיתונות, שמתיימרת להיות אובייקטיבית (לכאורה, ובעיני הקהל הלא מתוחכם), הרי שלדעתי קהל קוראי הבלוגים מפנים היטב שמדובר באתר אישי ובדיעה אישית. אני חושבת שהשתקתן של דיעות כאלה ואחרות יכולה בסופו של דבר דווקא לפגוע בנו. אני מעדיפה שהן תאווררנה לעין כל מאשר שתילחשנה בחדרי חדרים.
ותהייה אישית שלי: זרובבלה הרי אינה היחידה שיוצאת בהתבטאויות גזעניות. אם לצורך הדיון נשווה אותה לרגע לבלוגרית פופולרית אחרת בת גילה – מרגי – נראה שהגזענות אינה רק מנת חלקה של זרובבלה. (גילוי נאות: שתיהן בלוגריות מצוינות בעיני). אני חושבת שכששתי נשים צעירות, שמן הסתם משקפות יפה את בני דורן וגילן, מתבטאות בצורה כזו, הפעולות שיש לנקוט צריכות להיות בתחום החינוך ופחות בתחום הענישה. (וסליחה על החזרה על רעיון השיקוף שוב ושוב, אבל נראה לי שחשוב להתייחס כאן ברמת העיקרון ולא ברמת הפרט).
והרי מה למדה זרובבלה מכל הפרשה? היא לא למדה שערבים הם בני אדם כמוני וכמוה, היא למדה שלא כדאי לה להגיד בקול רם את מה שהיא חושבת בסתר ליבה. וכל חיילי האגרגטורים וכל פרשיהם לא יצליחו לשנות את העובדות הללו. לפיכך, עצם ההתמקדות של המאבק הזה באגרגטורים נראית לי שגויה (יותר בבחינת ענישה סמלית, בבחינת מכה וירטואלית על היד. גם מבחינת הפופולריות של השימוש באגרגטורים, שהמשתמשים בהם נוטים להגזים בחשיבותם ולשכוח שמדובר באחוז זניח מהגולשים).
והמאבק הזה נראה לי שגוי בבסיסו, לא מפני שעדיף לשתוק מול גזענות, אלא מפני שהתגובה, בעיני, צריכה להיות אחרת. לצאת למלחמת שכנוע מול האגרגטורים זה טוב ויפה, ואולי זה אפילו קל. למצוא איך לשרש את הגזענות מקרב ככה וככה אחוזים באוכלוסיה, איך לערוך פעילות הסברה יעילה, זה קשה. ככה זה, לחנך קשה לעין ערוך מאשר להעניש.
אתה מעלה נקודות טובות, שבהחלט מן הראוי להתייחס אליהן. אני חושבת שאנשים שמשתמשים בפיד שלי לא צריכים לבקש את רשותי, ואכן, מאחר ולא פניתי לאף אחד מהם כדי שיכניס אותי, אף אחד מהם לא עשה זאת. ועם זאת, אם אני מבקשת מהם להסיר אותו, נדמה לי שזה מן הראוי שיתחשבו בבקשתי. זה כשמדובר בקוראי RSS שממצבים את עצמם כ"שירות לציבור". לא הייתי פונה (אם בכלל הייתי יודעת על זה) לאדם פרטי ששם אותי בבלוגרול שלו או ב-RSS פרטי (אני לא יכולה לפחות לחשוב על מקרה שבו פניה כזאת היתה רלוונטית).
בבלוגיש, למשל, מופיע מפורשות ב"אודות" של האתר שאם אני לא רוצה להיות שם, אני מוזמנת לפנות למפעילים והם ימלאו את בקשתי. נראה שמפעיל האתר מכיר בעובדה שהוא לא בוט שאוסף באופן אקראי בלוגים שנכתבים על ידי תוכנות, ואכן, התפתח בינינו ויכוח בנוגע לבקשתי (כמו שאמרתי, לא שכנעתי אותו). באתר השני שממנו ביקשתי הסרה לא הופיע שום "אודות" בעל תוכן, בקשתי נענתה באופן מיידי, ואחר כך הושמצה והסתכמה בשבירת כלים ילדותית.
אני אגב ממש לא חושבת שדרישות כאלו יובילו למצב של "חסל סדר אגרגטורים". לא כולם ילדים קטנים כמו אותו מפעיל. אם כבר, דרישות כאלו יכולות להוביל לסידור אחר, קצת יותר הגיוני, של התוכן שמופיע באגרגטורים, שכרגע לא בדיוק קיימת שקיפות לגבי הקריטריונים להכללה או אי הכללה של בלוגים בהם. כמו שאתה בוודאי רואה, אני ממש לא חושבת שדעות גזעניות צריכות לעבור ללא תגובה. מצד שני, התגובה לא חייבת להיעשות תחת אותו גג וירטואלי. יש באגרגטורים מעין תחושת "מועדון", ויש "מועדונים" שאין לי עניין להיות בהם, ושאני חושבת שהופעתי בהן היא יותר מזיקה מאשר מועילה.
יש כאן בעיה, ואני מקווה מאוד שהיא לא תגלוש לענייני זכויות יוצרים.
אני לא בטוח שברגע שאת מפיצה את התוכן של הבלוג שלך, את גם זכאית לדרוש מאנשים מסוימים לא להשתמש בו. זה עיוות של הרעיון מאחורי ה-RSS. הרי את לא יכולה לבוא ולבקש להסיר את הבלוג שלך מקוראי RSS של אנשים פרטים, נכון? אז האם כל מי שמשתמש בפיד שלך ומציג אותו באתר שלו צריך לשאול את רשותך? אני חושב שלא, ולא רק זאת, עדיף שלא נגיע למצב הזה. מילא, אם היו מעוותים את הפוסטים שלך, או עושים כסף על הגב שלך. הרי מחר מישהו אחר ידרוש להוציא את הבלוג שלו כי משהו אחר לא נאה לו, וחסל סדר אגרגטורים.
חשוב לי להגיד שאני תומך בדעותיך על זרובבלה, וכמו כן אני חושב שמותר לך לבקש להוציא את הבלוג שלך מהרשימה. אם היו מבקשים ממני, ולא היינו מצליחים להגיע להסכמה, אין ספק שהייתי מוציא אותו. אבל אני חושב שמותר לאנשים לסרב להוציא אותך מהרשימה, ות'אמת? אני חושב שזה גם חכם יותר. עדיף שדעותיך יוצבו לצד הדעות של זרובבלה, מאחר שדעותיה של זרובבלה יישארו ללא מענה.