אחרי שטחנתי עד דק את ענייני הגזענות (אגב, כולכם צריכים להגיד תודה על כך שלא שטחתי בפניכם את כל ההיבט השואיסטי של העניין, ותודה למפעיל בלוגיש שנאלץ לספוג את כל ההיבט הזה במקומכם. ממש ישו האיש) (אני יודעת, זה לא קל) ואת ענייני האגרגטורים, הגיע הזמן לעניין נוסף – העננה הגדולה שמרחפת מעל ראשינו כאן, ה"בלוגוספירה". האם יש דבר כזה? מה זה הדבר הזה? האם הוא "ערך עליון" מהסוג שחשוב לוותר את כל הוויתורים שבעולם כדי לשמור על שלמותו? האם יש לו בכלל שלמות כזו?
לא כל כך מזמן התעסקנו כאן שם ובכל מקום בשאלה "מה זה בלוג". בכל זאת, אנשי האינטרנט, הבלוגרים ביניהם, זכו בתואר "איש השנה" של הטיים, זכו בבחירות לקונגרס ולסנאט, פתחו עם הילארי את הקמפיין וקיבלו מננסי יחס של עיתונאים ומובילי דעה לכל דבר. בזמן האחרון אני מרגישה (ואני לא יודעת אם יש לתחושה הזאת בסיס במציאות) פחות עיסוק ב"מי אני" – הבלוג, ויותר עיסוק ב"מי אנחנו" – ה"בלוגוספירה הישראלית". בכל זאת, הישגי הבלוגוספירה האמריקנית ממש מעוררים קנאה.
אז קודם כל, תרשו לי לומר לכם שה"אנחנו" הזה הוא כרגע בעיקר מה שהיו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה – בורגנים (ובעיקר בורגניות) משכילים עם יכולות ביטוי ורבליות גבוהות. רובינו גם עושים בדיוק את מה שעשו הצרכנים הראשונים של הפסיכואנליזה, רק בלי הפסיכואנליסט (תהליך החילון טרם הסתיים, כנראה). ומאחר ואנחנו כאן חיים בימיה האחרונים של פומפיי, אנחנו גם די נראים כמו ימיה האחרונים של פומפיי (כן, קצת ייאוש. בכל זאת, אני בן אדם, ומקומה של התקווה הוא בסוף. הפוסט).
אני לא יכולה לומר שאני לא מבינה את הצורך הזה בקהילתיות מנחמת, בהטפה למקהלה או לפחות בסביבה ידידותית. אין לי שום דבר עקרוני נגד הפרוייקט של המשפחתובלוגיה או משחקי חמשת הדברים, רק דבר אישי. אחרי הכל, גם אני פעם שוטטתי ברשת בניסיון למצוא קהילה, "מקום שלישי", ולפעמים זה גם הלך לתקופות מסוימות, והיה בעל ערך רב בעיני. אבל אנחנו חייבים לזכור שלא המצאנו כאן שום גלגל. הטכנולוגיה שונה, האנשים הם אותם אנשים. ובמקום שבו אין חברה, לא תהיה "בלוגוספירה". כל מה שיהיה, כל מה שיש, זה רק אשליה, או יותר נכון – ניסיון נואש לבנות אשליה ורודה ומעוורת אל מול המציאות העגומה.
שלא תבינו לא נכון – אני עדיין מאמינה שבלוגים יכולים לשנות, גם כאן. אני גם מאמינה שבורגנים כמונו יכולים להיות ה"אוונגרד" של השינוי. אבל ניסיון לשנות שלא מבוסס על המציאות אינו שווה יותר מנפיחה, ולא ישפיע יותר מנפיחה. היתרון במדיום הזה בעיני הוא בדיוק ביכולת להרחיב את מעגל הדיון ולהעמיק אותו, לקרב ולחזק, לצאת מעצמנו ולעשות דברים בתוך החברה. אבל לא באמצעות רתימת העגלה לפני הסוסים.
איזשהו מחקר שטרם התבצע קבע, לפי כותרות העיתונים, שיימצא כי הבלוגים הישראלים לא עשו שום מהפכה. מי שמדבר על "בלוגוספירה" היום, ועוד יותר ממנו מי שמנסה "להגן" עליה, עושה בדיוק את אותו הדבר.
***
ימים יפים עוברים עלינו. עוד לא סיימנו את עניין "הילדים בני 8 מקבצים נדבות בגשם – צריך לעקר את כל הערבים שלא יתרבו", והנה עולה לדיון "בעיית הבדואים" ב-ynet. מוסיף כתב יפה. אין לי יותר מדי מה להוסיף על זה, רק לומר כפרה-אמפטיב – הבעיה נמצאת בהצגת הבעיה. שאלת אשמתו של שי דרומי היא עניין שההחלטה עליו נמצאת בידי בית המשפט, ובית המשפט הוא היחיד שצריך לקבוע האם האיש פעל כדי להגן על עצמו במסגרת חוק העונשין הקיים, סעיף 34, ללא הפטור האוטומטי החדש (שעדיין לא הפך לחוק), או לא. כל זמן שהעניין נמצא בבית המשפט, זה נראה לי מאוד לא ראוי לתת לדרומי במה בפורום. ומי שרוצה להתייחס לבעיה הרחבה והמורכבת, שלה סיבות רבות ומורכבות, כ"בעיית הבדואים", די ברור לאלו פתרונות לבעיה הוא מכוון.
מצטערת, דחף בלתי נשלט.
אונגרפלד… היית חייבת, הא?
אגב, צחי, אני לא חושבת שלא צריך לדון בבעיית הפשיעה בנגב ובמצוקותיהם של הבדואים, החקלאים והתושבים, אבל נראה לי שמבחינה פורמלית, כשאתה מציג את זה בצורה כזאת (אולי לא שואל השאלה הספציפית, אבל נתקלתי בזה מספיק פעמים), ומביא אדם שירה בבדואי (ולא משנה כרגע האם לצורך הגנה עצמית או לא – כמו שאמרתי, זה חייב להיקבע בבית משפט ורק בבית משפט) כדי לענות על זה, זה די מצדיק את התגובה ה"פבלובית" של מוסיף, ומשדר מסר מאוד מסויים.
עידן – לא אמרתי שהרוב נמצאים כאן כדי לשנות. הרוב תמיד זבל וקשקושים, בכל שלב של התקדמות טכנולוגית בהפצת מידע ונגישות למידע. כל שאמרתי הוא שאני מאמינה שבלוגים יכולים לשנות. וגם רגעים של ייאוש הם חלק מהתהליך. אני אגב ממש לא יכולה להתאפק מלהזכיר לך – אונגרפלד יוסי, האיש והאגדה.
אטמן – ההתכנסות העצמית הזאת היא בעיני תמונת מראה של מה שקורה בחברה מחוץ ל"בלוגוספירה" – איש איש לעצמו, אדם לאדם זאב. ומה שיקרה תלוי במידה רבה במה שנרצה שיקרה ושנפעל לכיוון התרחשותו.
זו ש – למיטב ידיעתי הביטוי "ימיה האחרונים של פומפיי" משמש כמטאפורה ו/או דימוי לאנשים שמתעסקים בזוטות, נהנתנות ושחיתות בזמן שסכנת כלייה מרחפת מעל לראשם. למרות שאכן כאן יש אחריות והתנהגות תורמת, ולמעשה יותר מזה – הר הגעש הוא הוא ההתנהגות הזאת והשלכותיה – אנשים מתנהגים כאילו שמדובר באמת בהר געש שאין להם שום שליטה עליו.
זו ש – כעיקרון את צודקת, אבל כדאי לזכור שרוב תושבי ישראל לא באמת אחראים להר הגעש אלא פשוט מנסים לחיות את החיים שלהם. וזה לא ממש דבר שקל לעשות בישראל.
פומפיי, אגב, הייתה עיר נופש. הרבה רומאים באו אליה לחודשי הקיץ בלבד – אנשים עשירים שרצו לתפוס קצת שמש ולא היה להם מושג מה מחכה להם.
ובשולי הדברים רק אעיר שההשוואה לפומפיי לא נכונה בעיני. תושבי פומפיי אולי היו נהנתנים חסרי מצפון (אולי), אבל לא היתה להם אחריות כלשהיא והתנהגות תורמת להתפרצותו של הר הגעש. מצבנו כאן, נדמה לי, קצת שונה.
מוקדם מדי לדון במהות ה"בלוגוספירה", אך בהחלט מעניין לראות איך היא מתפתחת ולאן. באופן כללי, אני לא ממש בטוח שיש בכלל "בלוגוספירה" ושאלה טובה בפני עצמה היא אם יש צורך במסגרת על כזאת. כרגע מתפתחות ברחבי הרשת מגוון קהילות (מדומיינות או "מציאותיות"), הנשזרות זו בזו. שינוי? מהפיכה? ספק אם פנינו לשם, כל עוד הן מתכנסות בתוך עצמן, והפרוייקטים האחרונים שהזכרת מדגימים זאת מצוין.
שושי – אני לא בטוח שבלוגים הם אמצעי תקשורת המונים – לא בהיבט התיאורטי, ודאי לא בפרקטי. מעבר לזה, בלוגרים רבים רואים את המרחב בו הם מתקיימים ברשת כמקום פרטי ולאו דווקא ציבורי. ואין בכך להעיד אם זה "טוב" או "רע".
ולמרות ה"הייפ" העצום סביב הבלוגים (שבצורה מסוימת מאפיל עליהם) וההתעסקות האובססיבית של העוסקים במלאכה, אני חושב שיש מקום לאופטימיות. עם הזמן, הזהות העצמית תתגבש והתקווה הנאיבית לשחרור ולמהפיכות (כפי שנושאת כל טכנולוגיה חדשה) "תכיר את עצמה".
משהו קורה כאן כרגע – בין אם אנחנו פרולטריון רשת או אוונגרד – והעובדה שאנחנו לא יכולים לתת לדבר הזה שם, להגדיר או לקטלג, לא אומרת שצריך לומר נואש.
לדעתי את טועה בזה שאת חושבת שהרוב נמצאים כאן כדי לשנות משהו. אני אישית נמצא כאן סתם כי אני אוהב לכתוב ולקרוא, לא זכור לי שאי פעם (מאז אותם ימי קהילה עליזים שהזכרת ושזכורים גם לי היטב, אם כי אני לא מצליח להיזכר בשמו של הטרול ההוא שמירר שם את חיי ואת חייך, ואשמח אם גם לא תזכירי לי) האמנתי באמת שאפשר לעשות משהו מבפנים. טוב, אולי בימים הראשונים של שמה, אבל זה עבר לי 😉
ה"בלוגוספרה" היא עדיין בשולי השיח הישראלי, אבל כוחה גדל לאט לאט. קשה לי להאמין שנגיע למצב בארה"ב, אבל אני מקוה שבעוד שנה שנתיים כבר לא יהיו כתבות מספידות שכאלה.
גם אני מאמינה שבלוגים יכולים לשנות, מעצם היותם אמצעי של תקשורת המונים. הידיעה על אי הצלחתם לחולל מהפכות היתה מוקדמת מדי.
בעניין הבדואים, אני חושב שזאת תגובה פאבלובית של מוסיף. מקריאת הטקסט המלא של השאלה השואל דווקא מעלה תהיות ורומז לאחריות של המדינה למצבם של הבדואים. לדעתי הכותרת היא יותר תוצאה של התבטאות עילגת מאשר ביטוי גזעני למהדרין.
אגב, זה רק אני או שבלוגספירה בישראל נורא מזכיר מהפיכת פועלים ברוסיה?
כפי שכבר שאלתי במקום אחר: אם זו בעיה ויש לה פתרון – האם הוא יהיה זמני או סופי?