[במאמר מוסגר – גם אני חשדנית וצינית – לגבי פרסומים פומביים וכל סוג של אקסהיביציוניזם. אני לא מבטלת את האפשרות שגם הפוסט הראשון וגם הפוסט הזה הם תרגילי יח"צ מחושבים היטב. ועם זאת, לצורך העניין אני אתייחס אל שניהם כאל ביטויים אותנטיים ואמיתיים של עמדות, דעות ורגשות, ולו רק בגלל ה"מתוך שלא לשמה"].
יש לי חוסר טולרנטיות עמוק ורגשי לגזענות. אני באמת סובלת מאובססיית שואה, לא בצחוק, ולא למדתי "שואה" בבית הספר, אלא מאנשים פגומים וכואבים, שהיו קורבן לצורה המזוקקת ביותר והקיצונית ביותר של מה שיכול לצמוח מגזענות. בעיני, גזענות זה הגבר בן ה-80 שמדבר על המורה שאמר לילדים בכיתה שלו "אתם צריכים להתבייש שהילד הזה, שהוא לא משלנו, יודע גרמנית יותר טוב מכם", והעלבון והפגיעה ניכרים היטב בעיניים שלו, אפילו בגיל 80 (לא, לא סבא שלי. סתם איש אחד בסרט "רחוב הבישוף"). כשאני רואה ו/או שומעת ביטויים של גזענות, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא על התוצאות האפשריות שלה, ובעיקר על אותם אנשים שכלפיהם זה מכוון, האנשים הרגילים, הפשוטים, שיישאו את הביטוי הזה בליבם עד גיל 80, עד מותם. כעלבון, כמעגל קסמים של שנאה וייאוש, כפצע שאי אפשר לסגור. לי זה גורם לתחושת כאב. פצע שעבר בירושה.
באותו אופן ובערך מאותן סיבות, קשה לי מאוד עם שנאה, ועם כעס. ולכן, מאז הפוסט ההוא ועד הפוסט החדש שלך, התפוגגה ה"חימה הקדושה", נעלמה ה"שנאה היוקדת", וחזרה האמונה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה, אפילו בטווח זמן כל כך קצר. [אגב, שוב במאמר מוסגר – השכתוב משפר את העניין רק במעט. היה עדיף להסיר, בעיקר לנוכח הפוסט החדש. אין שום דבר פסול – ולהיפך – בצנזורה עצמית. צנזורה עצמית, במקרה כזה, תלמד רק על בגרות ויכולת ללמוד מטעויות].
לכל צורה של גזענות תמיד יש סיבות, ואם לשפוט מהפופולריות של העמדות האלו – סיבות די משכנעות, ובעיקר – סיבות די מפתות, מאחר והן מפשטות את העולם ומספקות וודאות פיקטיבית. אבל זה לא אינסטינקט. זה לא קיים אצל תינוקות בני יומם ("הוכח מחקרית"). זה חינוך, התנייה חברתית, משהו שלימדו אותנו. לימדו אותנו שכדי להגדיר את עצמנו, אנחנו צריכים לדרוס מישהו אחר, ולא ניכנס לניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות והטעמים האפשריים לכך. ואפילו אם זה לא היה משהו שלימדו אותנו (ובכל מקרה, התניות חברתיות כאלו הופכות ממילא ל"טבע שני"), ואפילו אם זה "אינסטינקט" – אנחנו בני אדם, שינינו כבר את רוב האינסטינקטים והרפלקסים שלנו, חיסלנו מחלות שהטבע יצר, הפכנו את העולם על פיו, לטובה ולרעה. גם את זה אנחנו יכולים לשנות. ברמה האישית וברמה התרבותית.
אז אל תגידי "הלוואי". תילחמי. באינסטינקט, בפחד, בייאוש. את צעירה מכדי להתייאש. תיישמי את ההמלצות שלך עצמך. תאמיני שזה אפשרי. מה את יודעת, אולי מתישהו זה יזיז משהו למישהו, אולי מתישהו זה יביא לשינוי ויצליח ליצור את העולם המאוד לא אוטופי שעליו את מדברת.
אמרת שמה שאת עושה זה "להסתכל על המציאות המעוותת שלנו וליהנות ממנה כמו מקרקס שהליצנים בו אוכלים אחד את השני בעודם בחיים". אם יותר לי להציע ניסוח אחר של העניין, ניסוח שמתאר את מה שאני חושבת שאני עושה כאן – להסתכל על המציאות המעוותת שלנו, מתוך מטרה לחשוף את העיוותים, להעלות אותם אל פני השטח, מאחר והצעד הראשון לפתרון של בעיה הוא ההכרה בקיומה, ומתוך ניסיון לעורר דיון, רחב ככל האפשר, שיכלול כמה שיותר אנשים אכפתיים שחשים ייאוש מהמצב, שבסופו אולי יפסיקו הליצנים לאכול אחד את השני בעודם בחיים.
אני לא מכחישה שקשה מאוד לאהוב בני אדם בעולם הקשה שבו אנחנו חיות. למעשה, גם לי יש רגעים שבהם נדמה לי שהפתרון הטוב ביותר לבעיות האנושות יהיה אסטרואיד. אבל, את יודעת מה, יש כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה עושר אנושי לצד כל הגועל נפש, ורגעי ההתגלות שלו הופכים את כל העניין לכדאי. וחוץ מזה, כמו שאמר דוד אבידן,
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול
היא העובדה הפשוטה, החותכת
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
[אני רק רוצה להדגיש – אני לא מדברת כמחנכת או ככל דבר דומה. אין לי שום יומרות כאלו. אני מדברת רק כבן אדם שמנסה למצוא שותפים למאבק].
***
תוספת – אני, בניגוד לאחרים, לא חושבת שיש משהו רע בזה שהעניין הגיע ל"ידיעות", להיפך. אני חושבת שלפחות בדברים שאני ראיתי שקשורים לסיפור הזה, קרו כמה דברים חיוביים מאוד. היה ים של זבל, נכון, כמו בכל דבר. אבל בתוך ים הזבל, הועלו כמה נקודות חשובות, התקיימו כמה דיונים מעניינים, כמה עניינים, כמו גזענות, חופש ביטוי, מרחבים ציבוריים ופרטיים ועוד עלו לרגע למעלה ועמדו במוקד הדיונים האלו, יצאנו קצת מעצמנו, עשינו משהו. וזה בהחלט עשייה, ומהסוג החיובי. הכתבה בעיתון היתה, כדרכה של התקשורת הממוסדת כשהיא מתייחסת לבלוגים, מטומטמת (ואיפה המגיהים בעולם הזה, פור הבנס סייק??) ומיותרת כשלעצמה, אבל העיקר שקלינגר הוזכר בה והשם שלו אויית נכון (בחיבה, רק בחיבה…).
פינגבאק: שחרור שוטף » ארכיון » נתחיל מהסוף
זרובבלה – את יודעת שלא לדיונים האלו התכוונתי. אמרתי בפירוש שרוב הדיונים שהתעוררו היו זבל, ובאמת, כשהסתכלתי קצת במה שקורה בישרא סביב העניין, די נחרדתי מהרמה. ומצד שני, גם אם יש אחוז אחד של דיונים איכותיים ו-99% זבל, עדיין משהו טוב קרה. באופן אישי אני חושבת שאחד הדברים הכי גרועים שקורים כאן הוא ההיעדר המוחלט של תרבות דיון או נכונות לדיון, דבר שמשליך באופן ישיר על היעדר התרבות הפוליטית והדמוקרטית, ומגדיל באופן מוחשי את הסכנה שבגזענות (אני אומרת משליך, כי זה גם גורם וגם תוצר). אני מרגישה אופטימיות רבה יותר מהתובנות שהגעת אליהן בנוגע לאחריות שלך ככותבת בלוג פופולרי מאשר אם היית אומרת לי כאן "התחלתי אתמול לאהוב ערבים". הדבר הראשון ממשיך לפתוח את הדיון, השני היה סוגר אותו.
אתון – אין לנו מחלוקת לגבי הפתרון הרצוי. יש לנו מחלוקת בנוגע לסיכוי להשיג אותו. אני חושבת שהדרך שאת מתארת את הדברים היא שטחית, וכן, כמו שאמרתי קודם – אנכרוניסטית. אני חושבת שהתבצעו מהפכות רבות ברמת התודעה, ושאנשים ממש לא חושבים היום כמו שחשבו פעם – לנתח את ההיסטוריה המחשבתית והתודעתית באמצעות מושגים שקיימים היום ולא היו קיימים בעבר זה אנכרוניזם. הבסיס השתנה שינוי עצום מימי אפלטון ועד ימי קאנט, ומימי קאנט ועד היום. ואני חושבת שהשינוי הוא לטובה, מאחר והוא מגדיל את האופציות, ומגדיל את הפוטנציאל. גם לטוב וגם לרע, כמובן, אבל אני מסתכלת על ה"גם לטוב" כדי למצוא את המקום שבו אוכל לתרום לקידום הטוב הזה (ללא כל התעלמות מהרע, אל תטעי). זה נכון שהפסיכולוגיה של הפרט היא גורם חשוב, אבל בעיני התמקדות בה ובה בלבד לא מובילה לשום מקום, מאחר והיא נגועה עד לשד עצמותיה בהתניות תרבותיות וחברתיות, וללא בחינת הסוציולוגיה, לא נגיע לשום מקום עם בחינת הפסיכולוגיה. הניסיון של הפסיכולוגיה להציג את עצמה כאופן התייחסות אבסולוטי ובלתי תלוי בשום דבר חיצוני הופך אותה לחסרת ערך בעיני, מנותקת מהוויית החיים האנושית, שהיא תמיד גם חברתית, תרבותית, פוליטית. אם כבר יש משהו כללי שאפשר לומר שלא השתנה, זה מה שאמר אריסטו. האדם הוא חיה פוליטית, חברתית. ואני עדיין חושבת שגישה שוללנית ומסתגרת כמו זו שאת מציגה יש בה הרבה מהתבוסתנות.
יתכן שהשיחה הזאת לא מובילה לשום מקום. זה כמובן תלוי בשאלה לאן את רוצה שהיא תוביל. בעיני, לשיחה יש ערך בפני עצמה.
🙂 אני רחוקה מלהיות אדם מיואש, תבוסתני או אדם שמתקשה לקום בבוקר. אני אדם שמשקיע עבודה רבה ואינטנסיבית ביכולת שלו לחיות חיים טובים יותר – דווקא מתוך המחשבה שיש לי אחריות מקסימלית על החיים שאותם אני חיה. אני חושבת שבהחלט יש פתרון למצב האנושי העקום. הפתרון נעוץ בזה שאנשים יקחו אחריות על חייהם, על ההתנהגות שלהם, על המוסריות שלהם. זה קשור ביכולת שלנו לשלוט במחשבות שלנו, ובתגובות שלנו. אני בטוחה שתסכימי איתי שסוג כזה של שינוי הוא רחוק מלהיות פשוט. כל מי שנלחם לשנות הרגל שהוא מנסה להיפטר ממנו, למד את זה על בשרו.
אני מדברת על שליטה על התגובות האוטומטיות לעולם שלם של זיהויים, עמדות ורעיונות, שבונים את עולמנו, חלקם יותר מודעים, רובם פחות מודעים.
כל עוד שהשינוי לא נעשה ברמה הזו – צר לי, אבל מה שהיה הוא מה שיהיה – התנהלות מכאנית, של תגובות מכאניות, לתפיסה שהיא לעולם דואלית של המציאות, כזאת שמחלקת אותה ל"טובים ורעים", או – זה "טוב בשבילנו", זה "רע בשבילנו", כשכל זה סובב איזה ציר של אמונות, שהחיבור בינן לבין ה"מציאות" די כושל.
הנאורות שיפרה את מצב האדם? החילון שיפר את מצב האדם? – כאובססיבית לעניין השואה, האמירה הזאת שלך מפתיעה אותי.
אני לא אומרת שהמהפיכה הצרפתית והחוקה האמריקאית לא הועילו. אבל התועלת שאת מדברת עליה היא שטחית. שטחית במובן שבני אדם נשארו עבדים. עבדים לתאוות שלהם, עבדים לתת-מודע שלהם, עבדים לאמונות שלהם, לאופן שבו הם ממציאים לעצמם מציאות בה הם מאמינים ואיתה הם מזדהים ובה הם מזהים את עצמם. עבדים ל"אגו" שאותו הם מתחזקים.
אני אומרת שהבסיס, למציאות המעוותת, שאת מזמינה את זרובללה כל כך בחום להסתכל עליה, לא השתנה. ואם את מתיימרת כפי שאת אכן מתיימרת לחשוף את העיוותים ו"לשים אותם על השולחן"- אין לך לטעמי ברירה, אלא לעבור דרך הפסיכולוגיה של הפרט והאופן שבו בני אדם פועלים. ולימוד הנושא רצוי שיתחיל באדם אצל עצמו, לפני שהוא הולך לחנך את העולם.
הייתי מסבירה את מה שאת קוראת כחוסר הקוהרנטיות, אבל השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום.
ראשית, תודה רבה על ההתייחסות האנושית לדבריי, לשם שינוי.
אני מוכרחה לציין שמה שעבר עליי ועל בלוגי הקט בחופשת הסמסטר הזאת גרם לי לשינויים מסוימים בהשקפת העולם. זאת הייתה טעות, ועכשיו אדע לא לחזור עליה.
אני שמחה מאוד שהצלחתי לעורר דיונים מרתקים ברמות שונות של הבנה, החל מ
אורטלוששש: "ערבים מגיעילים מגיע להם למות חחחחחחח"
מורנוששש: "ימפגרת ערבים הם אותו דבר כמו יהודים יחתיכת גזענית אני אחתוך אותך"
וכלה במה שקורה בבלוגים שלך ואחרים.
באשר להצעתך, עושה רושם שזה מה שעשיתי – העליתי נקודה כואבת שפיתחה דיון רחב למדי. וזו הסתברה להיות דרך יעילה מאוד, כי אף אחד לא היה ממצמץ לעברי, מזדעזע, מנסה לשנות אם היה יושב וקורא פוסט בסגנון "בואו נאהב את כולם".
אני חייבת לומר לך שאני פשוט מתעבת את העמדה של "מה שהיה הוא שיהיה", בכל ליבי. זו העמדה הכי תבוסתנית, הכי מצדקת זוועות והכי מיואשת שיכולה להיות, ואני ממש לא מבינה איך מי שמחזיק בה מצליח בכלל לקום בבוקר. אני מאמינה שאפשר לשנות דברים לטובה, שלא חייבים לחזור תמיד על שגיאות העבר (יש מספיק שגיאות חדשות שאפשר לעשות), ושיש פוטנציאל רב לטוב. התפיסה של הקידמה בעיני אינה תפיסה שטחית. אני חושבת שבהחלט, מצבנו היום הרבה יותר טוב, כשאת יכולה לשבת ולכתוב לי כאן תגובות במקום להתחתן, ללדת, לגדל ילדים, לעשות כביסה ולהיאנס על ידי האציל בליל הנישואים שלך לפי חוק. אני בהחלט חושבת שהעלאת תוחלת החיים והורדת תמותת התינוקות היא שיפור חיובי. אני בהחלט חושבת שמגילת זכויות האדם והאזרח שיפרה את מצב האדם, שהנאורות שיפרה את מצב האדם, שהחילון שיפור את מצב האדם, שהטכנולוגיה שיפרה את מצב האדם. במישור האובייקטיבי לחלוטין. אני גם בהחלט חושבת שככל שאנחנו מתקדמים, הסכנות גדלות, ושביחד עם גידול הפוטנציאל החיובי, גדל גם הפוטנציאל השלילי וההרסני. אבל אני ממש לא מחזיקה באמונה הרציונליסטית הנאיבית נוסח בייקון. למדנו שגם התבונה יכולה לשמש לרע, ולכן אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בה בתבונה. זה נושא החיים שלי.
העיסוק שלי בשואה, כולל ההשוואות ל"דר שטירמר", הוא הטריגר של זה. כתבתי פעם, ואני מוכנה לכתוב את זה שוב ושוב – אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד, ואם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. ושוב, אני מאמינה שאפשר למנוע. הטקסט ההוא היה ראוי להשוואה, בתוך הקונטקסט של "עידן קלילות הדעת" (ואגב, יוליוס שטרייכר לא היה דוקטור. וסתם תהיה – גם ידע זה כוחנות בעיניך? כי בעיני בורות זו כוחנות. וגם בעיני אורוול). ולא, הטקסט שלי לא היה מלא חמלה, ולא נועד להיות מלא חמלה. אין לי שום חמלה כלפי גזענות. מי דיבר בכלל על חמלה? לגבי המהפכות, וול, אמרתי כבר את מה שהיה לי להגיד על כל שהיה כך יהיה, ולהמשך קצת קשה לי להתייחס – הדברים לא ממש קוהרנטים.
אף אחד לא מנסה להרשים אותך. אל תחמיאי לעצמך. איך שקראת את זה זה רק איך שקראת את זה. את מחפשת התנשאות איפה שהיא לא נמצאת וכמובן, מוצאת אותה. כמה מפתיע. מה אני אגיד לך, אם ככה את רוצה לנהל את חייך, שיהיה לך לבריאות. לי זה נראה כמו בזבוז זמן.
אני מבינה שתפאורה עושה עלייך רושם.
הכל נמצא תחת שינוי ושום דבר לא באמת משתנה. המוח האנושי לא זז צעד. המוח האנושי, שלי ושלך לא שונה מהמוח האנושי שפעל במאה ה-19 ולא זה שפעל במאה ה-15, התאווה לכוח, לשררה, הרצון לנצל את החלש, החמדנות, "אנחנו" ו"הם", "הוא" ו"אני" – זה הכל אותו הסיפור.
מלחמת השושנים ומלחמת לבנון ה-2 זה אותו הסיפור. מלחמה, אלימות, רצח. כמובן שאפשר להיכנס לפרטים ולהראות כמה זה שונה. לטעמי זאת דרך מצוינת לא לראות את היער, אלא רק את העצים.
את מדברת בשם הקידמה וזאת ראייה שטחית – כי זאת בדיוק הראייה שמשאירה את הכל במקום, כאילו שזה שיש לי פלפון היום ויש לי "זכויות" [אני עבד בהיי-טק במקום להיות וסל ] – משנה במשהו את המצב האנושי האומלל. אומלל במובן של חוסר הסיפוק העמוק, חרדת הקיום הבסיסית, אי הודאות של הקיום, בדידות, ניכור. במובנים מסוימים מצבנו היום גרוע מזה שהיה בעבר. וזה בנוסף לסבל שאלימות, שנאה, דחייה, קנאה, הרצון להרע – מייצרים.
הפוסט של זרובבלה אכן היה מכוער, אבל הוא לא היה הפוסט המכוער הראשון שלה, קדמו לו רבים מכוערים כמוהו – זרובבלה היא גיבורת תרבות בישרא- ומחוץ לישרא. אנשים אוהבים לקרוא אותה. הם אוהבים לקרוא אותה כי הם חונכו במערכת שבאמת מאמינה שבני אדם מתקדמים לאן שהוא, כשהם ממציאים סלולר עם אופציות של צילום וגלישה באינטרט.
מצטערת, זה שקשה לך להחזיק כעס ואלימות – לא ממש מרשים. אפילו בתגובה שלך יש צליל נסתר וענוג של התנשאות [אני מדברת על המציאות. את מבצעת אנכרוניזם. שום דבר היום לא דומה לשום דבר שהיה פעם. הכל נמצא בשינוי כל הזמן, במכוון ושלא במכוון. ואני לא באמת צריכה להסביר את זה. צריך רק לפתוח את העיניים וללמוד] – התנשאות זה סוג של כוחנות.
כרכים שלמים נכתבו על הסוגייה מהי מציאות. אני במקומך הייתי קצת יותר צנועה בעניין הביטחון שיש לך בסוגיה מהי מציאות ומהו זה שדורש הסבר ופקיחת עיניים.
גם הפוסט שכתבת על זרובבלה וההשוואה לדוקטור הנאצי – זה לא היה פוסט מלא בחמלה.
זאת הצביעות וזה מה שהרג את כל המהפכות הגדולות – יחד נבנה עולם חדש – אבל המבנה הפסיכולוגי/התודעתי כלכך ישן – שברגע הבא- המהפיכה מתגלה כבלוף גדול. וזה קורה כי בני האדם הם אותם בני אדם, לפני ואחרי המהפיכה. רק שינוי יסודי מאוד של כל הסיפור הזה יכול להביל לאיזשהוא שינוי אמיתי, אבל שינוי כזה הוא לא מרשם להמונים.
מבחינתי מדובר בשתי רמות שונות של התייחסות למציאות. ברמה האחת לכולם מגיעה חמלה ואני אשמח מאוד להגיע למצב שבו אני אחוש חמלה כלפי כולם. ברמה האחרת – גזענים הם איום ישיר – ויש להתריע נגדם.
בגבולות המבט על המציאות כפי שאת "בוחרת" כאן להתייחס אליה – כן, אפשר לעדן ולרסן את העניין הזה – על ידי חינוך, על ידי יצירת אווירה וחקיקת חוקים ביחס למה מותר/מה לא מותר – וכן בהקשר הזה להתריע נגד פוסטים כמו זה המדובר. אבל זה שוב מחזיר אותנו אל שורש העניין – האם זה יעזור? האם האמריקאים שהמציאו את הפוליטקלי קורקט הם פחות גזענים? הצרפתים? הערבים? הגרמנים? השוויצרים? הבריטים?
קטנוניות, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לזה – פרוסיות – זה דבר חיובי ביותר בעיני. אנא המשיכי כך.
עוד לא מאוחר מדי (אם כי לא אקולוגי במיוחד) לקנות ידיעות, אבל נדמה לי שאת יכולה להשקיע את עשרת השקלים האלו במשהו יותר פרודוקטיבי. ומצד שני, יש את ההורוסקופ – מי יודע, אולי יספרו לך שזה שבוע מצויין לזכייה בהגרלות, ואז ההשקעה תשתלם.
כן, אני מניחה שזה לא משנה לטיעון, אני פשוט עד כדי כך קטנונית.
ב-ח-יי. ו-אומג. ואיך הפסדתי. אבוי.
גם אני נסמכתי על הזיכרון שלי (גם כן, איזשהו מחקר), אבל עברו הרבה שנים מאז שקראתי טקסטבוקים של פסיכולוגיה, ומצד שני, גם אם זה לא "הוכח מחקרית", זה לא משנה לטיעון.
לא הפסדת שום דבר, חוץ מזה שבלוג הוא יומן אישי ברשת, שזרובבלה היא הבלוגרית הכי פופולרית בעולם ונחשבת לכוכבת על של האינטרנט הישראלי, שהיא כיכבה בתוכנית "golb ym", ושדבריה הוצאו מהקשרם והיו בסך הכל קטע סאטירי. אה, וכמובן, הכי חשוב – אזכור של קלינגר.
דווקא זכור לי משום מה ש"הוכח מחקרית" שגזענות כן קיימת אצל תינוקות בני יומם(הניסוי היה משהו בסגנון- לקחת קבוצת תינוקות לבנים שמעולם לא ראו אדם שחור ולהקרין בפניהם תמונות פנים של לבנים ושחורים. הזמן שהם הקדישו למבט בפנים הלבנות היה כפול מזה שהוקדש למבט בפנים שחורות. מה שמעשע הוא שכשהניסוי נעשה עם תינוקות שחורים שמעולם לא ראו אדם לבן, התוצאות היו זהות, למיטב זכרוני).
מצד שני, אני במקומך לא הייתי סומכת על הזכרון שלי, שכן הוא נוטה לבלבל הרבה דברים ולפעול רק למקוטעין.
לא יצא לי לראות את הכתבה בעיתון, כמה הפסדתי?
אני מדברת על המציאות. את מבצעת אנכרוניזם. שום דבר היום לא דומה לשום דבר שהיה פעם. הכל נמצא בשינוי כל הזמן, במכוון ושלא במכוון. ואני לא באמת צריכה להסביר את זה. צריך רק לפתוח את העיניים וללמוד. את הרי לא באמת חושבת שמצבה של האנושות היום זהה למצבה בימי הביניים, נכון?
אני לא עובדת עליהם. אני נותנת להם להתבטא, בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות סובלימציה, והם מתפוגגים מעצמם. יותר קשה לי להחזיק בשנאה או בכעס מאשר להעלים אותם.
"אנחנו בני האדם שינינו כבר את רוב האינסטנקטים והרפלקסים שלנו?" – על מה את מדברת?
פסו האכזריות, הרשע, הניצול, האלימות מהעולם?
חיסלנו מחלות שהטבע יצר???????????? – כדי שבכל רגע תצמחנה מחלות חדשות שאנחנו לא מצליחים לחסל?
הפכנו את העולם על פיו???
מעניין אותי להבין איך את עובדת על הכעס והשנאה שלך?